לפני כמה שבועות למדתי תוספות במסכת ברכות שהשתמע ממנו מחלוקת לא פשוטה. הגמרא נדרשה שם לשאלה הבאה: מי שהתכוון לברך ברכה מסוימת ותוך כדי דיבור בירך את הברכה הנכונה, האם יצא ידי חובתו או לא?
לכל ברכה יש שני חלקים. החלק הראשון הוא גנרי לכל הברכות "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם". החלק השני משתנה על פי מושא הברכה. אם אתה מתכוון לאכול תפוח מברכים "בורא פרי העץ". אם לעומת זאת אתה רוצה לאכול עגבניה מברכים "בורא פרי אדמה". כדי לשתות יין מברכים "בורא פרי הגפן". על דברים שמעורב בהם קמח מברכים "בורא מיני מזונות", על לחם מברכים "המוציא לחם מן הארץ" ועל משהו אין גידולו מן הצומח כמו מים, בשר, חלב, פטריות (פטריות אינן צמחים), מברכים "שהכל נהיה בדברו". אלו מכונות ברכות הנהנין – ברכות על דברים שאנו נהנים מהם. יש גם ברכות על המצוות. כאן החלק הגנרי יותר ארוך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על" ואילו החלק השני, מושא הברכה משתנה בהתאם למצווה. על נטילת לולב בסוכות מברכים "על נטילת לולב". על אכילת מצה מברכים "על אכילת מצה" ועוד. אלו נקראים ברכות המצוות. יש קטגוריה שלישית של ברכות השבח שלא נכנס אליהן עכשיו.
הגמרא במסכת ברכות דף יב עמוד א מתלבטת במקרה הבא: אדם קיבל כוס משקה באירוע וסבר שזה יין והתחיל לברך את החלק הגנרי "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם" כשבדעתו הוא מברך על יין שברכתו "בורא פרי הגפן". ואז תוך כדי דיבור הוא מציץ לתוך הכוס ורואה שמדובר בבירה שברכתה "שהכל נהיה בדברו" ומסיים "שהכל נהיה בדברו". האם יצא ידי חובתו? על מה אנו מסתמכים על החלק הגנרי או על החתימה הקונקרטית? הגמרא מסתבכת, מנסה להביא ראיות שונות ודוחה אותן ולבסוף לא נותנת תשובה לשאלה הזו.
טוב הגמרא לא נותנת תשובה אבל החיים דורשים תשובה. כאן נכנס הפוסקים ומתחילים להפעילים כללים מסדר שני. התוספות על הדף (דיבור המתחיל "לא לאתויי נהמא") מצטט את הרי"ף, רבינו יצחק אלפסי גדול הפוסקים הספרדים בימי הבינים להוציא הרמב"ם, והרי"ף פוסק אין בעיה. יש כלל "ספק ברכות להקל" ולכן לא צריך לחזור ולברך. למעשה עדיף שלא תברך כדי שלא תוציא את ה' לבטלה (יש פסוק בתורה "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא" שמות פרק כ פסוק ו). אבל אז מביא התוספות את שיטת ר"י מיודענו, רבי יצחק מדנייפרא, "ור"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת".
טוב, מחלוקת. אבל כאן נכנס לתמונה אחד האנשים האנליטיים ביותר בתולדות היהדות, רבי עקיבא איגר. רבי עקיבא איגר נחשב אחד המוחות החריפים ביותר שחיו בהיסטוריה היהודית ובגמרא שלו הוא רשם הערות בצד. לאחר פטירתו מן העולם השיגו מדפיסים את הגמרא שלו ובהניחם שמה שעניין את רבי עקיבא איגר יעניין גם לומדים אחרים הדפיסו את ההערות שלו בגמרות המודפסות בשולי הדף תחת הכותרת ההולמת "גיליון הש"ס". ובגיליון הש"ס מפנה רבי עקיבא איגר לפרשן תלמודי אחר בשם המהרש"א, רבי שמואל אידליס, שלא נודע דווקא בפסיקת הלכה אלא כיותר כפרשן של רש"י ותוספות על הדף. המהרש"א במסכת פסחים מעיר כי הטענה שספק ברכות להקל חלה על ברכת המצוות, כמו נטילת לולב והדלקת נרות חנוכה, אבל היא לא חלה על ברכות הנהנין, כמו תפוח ובירה. הסיבה היא שבברכות הנהנין ישנה סברה אחרת. אם אתה נהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעלת בריבונו של עולם. המציאות היא לא מובנת מאליה וצריך לחיות מתוך תחושה של הודאה על המציאות. הברכה היא הכלי שלנו להכיר תודה על ההנאה שלנו מן המציאות. כאשר אנו מברכים אנחנו מבטאים את התודה שלנו על החיים שלנו ועל ההנאה שלנו מהחיים שלנו למי שנתן אותם.
רבי עקיבא איגר בגיליון הש"ס טוען כי את ההחמרה של ר"י לחזור ולברך אם התבלבלת צריך להבין לאור החשש הזה. הנאה שלנו מדברים במציאות היא קונקרטית. הנאה מיין איננה הנאה מבירה. הנאה מתפוח איננה הנאה מעגבניה. אפשר להכיר טובה על כלל המציאות ולברך "שהכל נהיה בדבר" אבל באופן רגיל הכרת התודה שלנו היא על עניין קונקרטי. התבלבלת? חשבת על משהו אחר? תברך שנית.
בום טרח! כאן נפתחת מלחמת עולם בין הרי"ף לר"י. מרגלא בפומיא ("מורגל בפיות") אחינו בני עדות המזרח כי ספק ברכות להקל תמיד. מסתבר שלא כולם מסכימים לכך. כי עם כל הכבוד לחשש לברכה לבטלה צריך גם לחשוש לא לגזול את ריבונו של עולם. ומסתבר שלא קל להכריע איזו סברה יותר חשובה.
בשולי הדברים, כשהרצתי את הדברים לפני מו"ר בחופשת הפסח בגן החיות התנ"כי הוא אמר שבשביל רש"י הגזל שיש, הוא לא של המציאות, אלא של הברכה. מה שנותן עוד נימוק לשיטת הרי"ף ואפשר לדוש בנושא עוד ועוד.
י.ד. 
נזכרתי באפקטים הנפשים והבריאותיים, המוכחים מחקרית, של הכרת תודה.
אני תוהה האם אמירת ברכה תמיד / בדרך כלל / לעיתים קרובות / לעיתים רחוקות / לעולם לא – מלווה ברגש אמיתי של הכרת תודה.
קטע מפוסט המוקדש לנושא:
——————————————–
" … כיצד משפיעה הכרת התודה על הבריאות שלנו?
ליציאה ממעגל הלחץ והמתח של הטיות שליליות יש השפעות עמוקות על תוחלת החיים הבריאים שלנו:
הכרת תודה משפרת את איכות השינה ומסייעת בבניית חוסן [5][6][7][8].
לאנשים המגלים יותר הכרת תודה יש יותר חומר אפור במוח [5].
הכרת תודה פועלת כתרופה טבעית וארוכת טווח נוגדת דיכאון [5][6][8].
הכרת תודה מקצרת זמני ההחלמה [5][7][8].
הכרת תודה משחררת דופמין, שעוזר לווסת ולהפחית כאבים [5][6][8].
הכרת תודה מפחיתה באופן דרמטי את הפרשת הורמון הסטרס קורטיזול ומעלה את הפרשת הורמון הרווחה DHEA [5].
אלה הם רק קצה הקרחון. למרבה המזל שינוי האופן בו אנו רואים את העולם משפיע על מצב בריאותנו. חשוב לזכור שאנחנו לא רואים את העולם כפי שהוא. אלה כפי שאנחנו. ואנחנו יכולים להשתנות.
מה הקשר בין ביו-האקינג להכרת תודה וכיצד ניתן לתרגל בצורה יעילה
הכרת תודה משפיעה בין היתר על השתנות קצב הלב – מדד המנבא בצורה יוצאת דופן את תוחלת חיינו הצפויה. ובאופן מדוייק עוד יותר את חוסננו הבריאותי. ניתן למדוד את השיפור במדד זה בזמן אמת, בעת תרגול הכרת תודה, ולראות מהן ההשפעות של מחשבותינו על הפזיולוגיה שלנו. ייצוג גרפי המתאר את קצב השתנות הלב במהלך תרגול הכרות תודה יעזור לנו למצוא את המחשבות שתרומתן לבריאותנו גבוהה ביותר. נופתע לעיתים לגלות שדווקא המחשבה על ילדינו אינה מתבטאת בשיא חיובי בגרף והיזכרות בחיית מחמד אהובה מהילדות יעילה בכך בהרבה. כלי ביו-האקינג אחד שיעיל בכך במיוחד, ובא בשילוב עם תוכנה ייעודית לכך הוא מד האוזן של HeartMath והאפליקציה InnerBalance.
זהו כלי יעיל אך הוא אינו הכרחי. גם ללא כל חומרה ותוכנה למדידת התרגול תוכל להנות ממלוא היתרונות של טיפוח הרגלי הכרת תודה לאריכות חיים בריאה. …"
אהבתיאהבתי
לא יודע. לפעמים היא הופכת למצוות אנשים מלומדה כמו כל דבר ביהדות ואז סביר
להניח שאין שום השפעה פיזית. מצד שני יש איזו תרבות של הכרת הטוב ביהדות.
דברים לא נתפשים כמובנים מאליהם והברכות יוצרות/משתלבות בגישה הזו.
בהקשר של התקופה הנוכחית אפשר לתהות מי אלו המכירים טובה, הציונים החוגגים את
יום העצמאות או החרדים המתנכרים למדינה? לטעמי מי שלא חוגג את יום העצמאות
כופר בטובה ולכן אפיקורס. לפעמים זה קצת מוזר לבעלי עמדה חרדית לשמוע את זה.
אהבתיאהבתי
רציתי לתת לייק לקמיליה, אבל בינתיים קראתי שניצול השואה המבוגר ביותר הוא בן 118. היות ועל פי האינטרנט האדם המבוגר בעולם בן 116 לא נותר לי אלא לא להאמין לאף אחד אלא לאלוהינו שבשמים 🙂
אהבתיLiked by 1 person
אי אפשר לסמוך על אף אחד בעולם הזה 🙂
אהבתיאהבתי
לי.ד.
כתבת:
" … אפשר לתהות מי אלו המכירים טובה, הציונים החוגגים את
יום העצמאות או החרדים המתנכרים למדינה? לטעמי מי שלא חוגג את יום העצמאות
כופר בטובה ולכן אפיקורס. …"
—————-
קל להבין את הקושי של החרדים להכיר תודה למפעל האדיר של יריביהם האידיאולוגים המרים.
מה שמזכיר את השורה האלמותית של רחל המשוררת:
"… אך אני לא אווה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא …".
אך נדמה לי שלפחות חלק מהבעייה קשור לתחומי הבורות של בוגרי זרמי החינוך החרדים.
הם מכירים את ההיסטוריה של רדיפות היהודים בגלויותיהם אפילו פחות מבוגרי זרמי החינוך הממלכתים (משימה לא פשוטה לנוכח הבורות הכללית).
אפילו על מה שקרה בשואה בקושי מלמדים אותם. שלא לדבר על השקרים שמלעיטים רבים מהם (השואה קרתה רק בגלל שיתוף פעולה בין הנאצים לבין הציונים!!!).
לפיכך קשה לחרדים להעריך את החשיבות החיונית של "תעודת הביטוח", שמהווה מדינת לאום יהודית, לכל יהודי העולם. כולל ליהודים החרדיים האנטי ציוניים המתגוררים בניו יורק.
אהבתיאהבתי
קצרצר.
על הקושי האדיר של חרדים להבין את המציאות שבה הם חיו.
(למרות שלא ניתן להאשים אותם על עיוורונם בתקופה זו, כיון שבתקופה זו גם המוני יהודים לא חרדים לא הצליחו לקרוא נכונה את המפה).
אהבתיאהבתי
במובן מסוים זה מכתב ריאליסטי מאין כמוהו.
אהבתיLiked by 1 person
משום מה רק עכשיו נזכרתי בשירו של "המשורר הלאומי".
שיר שהוזמן מביאליק ע'י אחד ממנהיגי השמאל, והפך למעין המנון של תנועות הפועלים. בעיקר בעשורים שלפני הקמת המדינה אך גם לאחר 1948. זכור לי במעורפל שלמדנו שיר זה בבי'ס יסודי.
ביאליק, כמו גם רובם המכריע של חברי תנועות הפועלים בארץ, במחצית הראשונה של המאה ה 20, היה דתל'ש / חוזר בשאלה.
מאוד לא סביר שלא הכיר היטב את כל הברכות לבורא עולם שצוינו בפוסט זה.
לפיכך לא ניתן לפרש שיר אלא כהתרסה.
אני מניחה שילדי בכלל לא מכירים את השיר (ברגע זה – איני יכולה לשאול אותם).
כלומר שההתרסה הגדולה כנגד הדת התפוגגה לאטה באבק של שכחה בנאלית.
#################
שיר העבודה והמלאכה
מילים: חיים נחמן ביאליק
לחן: נחום נרדי
קיימים 7 ביצועים לשיר זה
_____________________
מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב?
מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רַב?
וּמִי יַשְׁקֵנוּ כּוֹס חָלָב?
לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה?
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
מִי יִתֵּן לָנוּ כְּסוּת בַּקֹּר?
וּמִי בַּחֹשֶׁךְ יִתֵּן אוֹר?
מִי יַעַל מַיִם מִן הַבּוֹר?
לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה?
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
וּמִי נָטַע עֵצִים בַּגַּן,
לִפְרִי וּלְצֵל, כָּל מִין וָזַן,
וּבַשָּׂדוֹת זָרַע דָּגָן?
לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה?
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
מִי הֵכִין לָנוּ פִּנַּת גַּג,
גָּדֵר לַגַּן, לַכֶּרֶם סְיָג,
וּמִי טָרַח וּמִי דָּאַג
לִכְבוֹד שַׁבָּת, לִכְבוֹד הֶחָג?
לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה?
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
עַל כֵּן נַעֲבֹד, עַל כֵּן נַעֲמֹל
תָּמִיד, בְּכָל יְמֵי הַחֹל.
כָּבֵד הָעֹל, נָעִים הָעֹל!
וּבְעֵת הַפְּנַאי נָשִׁיר בְּקוֹל
שִׁירֵי תּוֹדָה, שִׁירֵי בְּרָכָה
לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
אהבתיאהבתי
יפה מאד. לא הכרתי את השיר (כלומר, גם אם אני נתקלתי בו בעבר הוא לא נשאר חקוק
בנשמה). ההקשר הדתי בו מאד ברור כולל הרמיזות לברכות מסוימות.
ההערה שלך על הילדים שלך מעוררת מחשבה על תנועת העבודה ההיסטורית. את הכוח
המניע שלה היא השיגה על ידי ביקורת מוסרית על היהדות ההיסטורית מהסוג המוצג
כאן בשיר – מרוב עיסוק באלוהים לא רואים את האדם שגם נמצא שם. אולם הבחירה שלה
בחילוניות ניתקה אותה מההקשר הדתי מולו היא פעלה והפכה את אוצרותיה הספרותיים
לחסרי מובן לדור הצעיר. אצלך עדין כוח התנופה הגיע להנחיל את השיר אבל אצלם
(ואצלי) השיר כבר לא נמצא. חבל. באמת שיר חזק.
אהבתיLiked by 1 person
ילדי אכן לא הכירו את השיר.
ראייה (נוספת לרבות) למחדל של מערכת החינוך הממלכתית בהנחלת ערכי הציונות ומורשתה.
מקווה שלאחר שמיעת הלחן המאוד קליט של השיר, בביצועו הנחמד של יהורם גאון – הם כבר לא ישכחו אותו לחלוטין.
אגב, כשחיפשתי שיר זה ביו-טיוב נתקלתי גם בשירו של אריק אינשטין "שלוש ארבע לעבודה".
שיר שניתן לפרשו כסאטירה על שיר העבודה של ביאליק וכלעג למבטא הרוסי של בני העליות הראשונות לארץ. כנראה תחנה בדרך להשכחה המוחלטת של ההיסטוריה הציונית (הקצרה להדהים במונחים היסטורים).
ניתן לבקר בחריפות את פרמידת המלאכות הראויות בעיני בני ראשית הציונות, ואת ההשמטה המכוונת של כל "מקצועות האוויר" היהודיים-גלותיים הנלעגים. כמו מסחר ובנקאות. אך השכחה והלעגה אינם תחליף ראוי בעיני לדיון ביקורתי בעבר.
בשיחה עם ילדי על מילות השיר קלטתי שבעיניהם מים זורמים וחשמל הם כל כך טריוויאלים, עד שמעולם לא עלה בדעתם שעליהם להכיר תודה למישהו / למשהו עבורם. אף אחד מבני קבוצות ההתייחסות שלהם (נאמר מתלמידי בתי הספר שלהם) לא נזרק מביתו. שלא לדבר על כך שחש רעב בגלל תזונה לא מספקת או סבל בקור בגלל ביגוד לא הולם.
יתכן שבמחצית הראשונה של המאה ה 20, בפריפריה די נידחת של האימפריה העותמנית ובירכתי האימפריה הצארית, דברים אלו היו הרבה פחות מובנים מאליהם. היו גם בתים שאינם מחוברים למים זורמים ולרשת החשמל.
אולי אחד מהחסרונות של מערכת רווחה במדינה מפותחת הוא אבדן התחושה של האדם שעליו להכיר תודה גם על הדברים החומריים הטריוויאלים שיש לו. בימנו מנסים ללמד אנשים להכיר תודה דרך סדנאות מדיטציה ומיינפולנס.
עלה בדעתי שהייתי שמחה לו היה איזשהו מועד בשנה בו יהיה נהוג להודות (לאנשים ו/או למוסדות ו/או לכוחות עליונים) על מה שיש לנו.
מעט בדומה לנוהג היפה של אנשים דתיים לבקש סליחה לפני יום כיפורים.
מתשובתך הראשונה קלטתי שנוהג שכזה לא יהיה מיותר אפילו לאנשים שנוהגים לדקלם פעמים רבות בכל יום, כמצוות אנשים מלומדה, ברכות לבורא עולם.
אהבתיLiked by 1 person
הבאתי גם את השיר של איינשטיין
אהבתיLiked by 1 person
הוא צריך תאריך עברי ולא כמו 1 במאי.
אהבתיאהבתי
1. המסקנה ש-י.ד. הגיע אליה בפוסט מזכירה לי את הדברים שאומרים משמו של הרב צבי יהודה קוק – "ספק ברכות הוא ספק באמונה".
2. אני מסכים שיש תרבות של הכרת הטוב ביהדות. זה בא לידי ביטוי במצוות כיבוד הורים למשל, זה בא לידי ביטוי בברכות היומיות, זה בא לידי ביטוי בקריאת הלל במועדים בהם הייתה ההצלה לעם ישראל, ועוד ….
3. זה נכון שיש בעיה של "מצוות אנשים מלומדה" ברגע שמשהו מחויב או שהוא הופך להרגל, אבל אני מוצא את עצמי (אפילו שאני מתפלל מתוך חובה) מודה לבורא עולם (בתוך התפילה ובעיקר מחוץ לה במהלך היום). אני לא יודע אם אני מושפע מחובת הברכות והתפילות ביהדות, או שזה מגיע בנפרד. נראה לי שזה קשור (כלומר אני מושפע מהחובות הללו).
4. אני חושב שהחרדי הממוצע (עד כמה שיש דבר שכזה ממוצע) מודע לדיסוננס של יום העצמאות מבחינתו. כלומר הוא מודע לנס שאירע וכאדם מאמין וכמי שמרגיש שייכות לכלל עם-ישראל (שזאת מידה שהולכת אט אט ומתחזקת אצל החרדים) – הוא רואה חיוב ביום העצמאות (כי מי שלא מכיר בנס הוא כופר/אפיקורס).
אבל מנגד השלילה שהוא רואה במדינה מקשה עליו להודות בכך.
כך שבתוכו מתקיימים 2 כוחות מתעמתים: הודאה על הטוב (על הנס) לעומת הודאה בטעות (שהמדינה היא חיובית ולא שלילית כפי שהתפיסה החרדית הרשמית גורסת).
5. תודה קמיליה על הלינק לפוסט. אני לחייב להודות שכשקיבלתי את הפוסט קראתי אותו (לפני שהיו תגובות) וחשבתי לעצמי – "קצת פוסט מוזר". כלומר אני מזדהה עם התוכן שלו אבל למה למישהו לכתוב אותו ולפרסם אותו? למה לאדם דתי כמו י.ד. לפרסם אותו? הרי ציבור הקוראים לא בהכרח מבין את הנכתב ואני מעוניין בדיאלוג. אני הולך לאינטרנט בכדי לקרוא דברים שאני לא מכיר – לא בשביל דברים שאני מכיר. ואח"כ הפוסט נשכח ממני (כי לא הגבתי ולכן לא נרשמתי לתגובות).
אבל עכשיו שאני רואה את התגובות שלך לפוסט – כנראה שלפוסט יש משמעות מעבר למה שחשבתי.
אהבתיLiked by 2 אנשים
אני לא חושב שהפוסט הזה הוא הכי מוזר בבלוג. אני חושב שהכבוד הזה שמור לפוסט על יתום של שני אפוטרופסים (בשבת בא ביקשו ממני לדרוש אז דרשתי עליו):
https://yuddaaled.wordpress.com/2021/05/19/%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%a9%d7%a0%d7%99-%d7%90%d7%a4%d7%95%d7%98%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d/
לאחרונה חשבתי שיש משהו מעט נרקסיסטי, שלא לומר מגלומני כפי שאשתי אומרת, בכתיבת בלוג. כאילו, אני בוחר לשפוך לבלוג סיפורים אישיים, מחשבות אישיות, הרהורים, דיונים למדניים ועוד. מצד שני נראה שאין דרך אחרת. אם המטרה של האינטרנט היא השגת דיאלוג אזי דיאלוג מושג על ידי הנכונות להיחשף כפי שאני.
לא להיחשף בפרטים האישיים ובוודאי לא במובן הגופני ר"ל, אבל כן להיחשף בנשמה. זה אני, זה מה שאני מאמין בו ואני מקווה שאני מספיק חזק לעמוד מאחורי עצמי.
אהבתיLiked by 1 person
אני רואה את זה קצת אחרת:
אני לא מאמין בחשיפה כערך. אני מאמין בחשיפה רק ככלי.
למאי נפקא מינא ? (אני מושפע מרוח הפוסט ולכן נוקט בלשון ארמית)
אני אחשוף רק אם אמצא בכך ערך לאחרים.
סתם חשיפה – זאת מגלומניות (האישה תמיד צודקת).
אהבתיאהבתי
אני מצטער ששברתי לך את המידור בראש אבל אולי עכשיו תראה דברים בצורה רעננה יותר (מסתבר שגם אתה כתובת לכתיבה שלי).
אהבתיאהבתי
אני חושב שיום הזיכרון בדרכו הוא יום של הכרת הטוב לאלו שמסרו את נפשם. פעם
היה לנו ויכוח האם ארץ ישראל היפה עדין פה ואני אמרתי שכל עוד חולקים כבוד
לנופלים אז היא פה. יש כאן יסוד של הכרת הטוב וצריך להרחיב אותו.
אהבתיLiked by 2 אנשים