לשמור את סעיף ההדחה של שופטים

במצב העניינים הנוכחי נראה שהרפורמה המשפטית של תיקון מנגנון בחירת השופטים שהכורזה בקול תרועה רמה הלכה קפוט. הרגע שבו הממשלה מצמצה ומציעה תיקון חד צדדי זה הרגע שבו ברור שבו הרפורמה לא תעבור. הקואליציה לא תמנה נשיא לבית המשפט העליון והניסיון שלה להבטיח רוב לקואליציה במינוי השופטים יכשל. זה אפילו לא יגיע לבג"ץ שיפסול את החוק כפוגע בהפרדת רשויות ולפיכך ב"עקרונות השיטה". מורדי הליכוד כמו ברקת, גלנט, ביטן, דני דנון ואחרים כבר יורידו את הרוב שיש לקואליציה בכנסת. יריב לוין עדין מכריז על דבקותו ביעד אבל ברור שהסיפור גמור.

יש לכישלון גורמים רבים. השיטה המעוותת שאימצו לוין ורוטמן בעקבות הצעתו של שמעון נטף ששימרה את השופטים בוועדה גרמה לכך שבמקום לשים את הענין העקרוני בליבת השינוי – מינוי שופטים ביד שופטים פוגע בהפרדת הרשויות – נשארנו בפועל עם אותו דבר עם הבטחה שהקואליציה תוכל לשלוט במינוי נשיא בית המשפט העליון (מה שלא יקרה). נוסף לכך הכישלון בשיתוף גורמים מהאפוזיציה במתווה שהיה הופך אותו לממלכתי ולכן חסין מביקורת של בג"ץ ולו במחיר של ירידת השליטה של הקואליציה במינוי השופטים השאיר את הקואליציה חשופה במערכה הכבדה נגדה. הבגידה של הנשיא לא תרמה לעניין. ולבסוף, ולא פחות מכל הגורמים הקודמים, כסילותו של בן גביר (שהתברר כמאכזב בצורה בלתי רגילה) בניסיון שלו להשליט את מרותו על המשטרה בעניין חסימת הכבישים בהפגנות נתנה לבג"ץ את התירוץ לשחרר עוד גוף שלטוני מסמכות השר. וכך הבהירה לממשלה את אובדן השליטה במערכת הביצועית. עכשיו בנוסף לשר המשפטים העציץ יש לנו גם שר ביטחון פנים עציץ. כפיים לבן גביר. בקצב הזה נקבל את כל הממשלה עציצים עד סוף הקדנציה. הדמוקרטיה המהותית עשתה עוד צעדים להשליט את מרותה על הממשלה. ישראל הולכת ומשתלבת במרחב כפי ששירה אדרי מטוויטר כותבת כבר מזמן. זה כבר לא העם שקובע מדיניות דרך נבחריו ואוכף אותה על הפקידות אלא גורמים לא נבחרים אשר ממנים את עצמם. התואנות משתנות אך התוצאה הסופית נשמרת. אין מקום לתהליך של ההיזון מחדש מצד הנשלטים לבקרה על השלטון. האחריות נשארת אצל הממשלה הנבחרת. הסמכות כבר מזמן לא.

ועם זאת למרות הכישלון לא חייבים להרים ידים לחלוטין ולקבל את שלטון הדמוקרטיה המהותית. גם אם הפסדנו בקרב עדין אפשר להמשיך במאבק הבלימה נגד הדמוקרטיה המהותית. שכן בסופו של דבר השאלה המרכזית של הרפורמה היא מה מקור הסמכות, העם או התבונה? אהרן ברק טען כי מקור הסמכות היא התבונה והתבונה היא זו שמאצילה את זכות הבחירה לאנשים. לכן התבונה שאותה מייצגים השופטים נמצאת מעל האזרחים. מימוש זכות הבחירה זו דמוקרטיה פרצודרלית כמו הצבעה לעירייה אבל דמוקרטיה פרצדורלית לפי שיטת ברק וחסידיו המשפטנים לא יכולה לעמוד מעל הדמוקרטיה המהותית. ברק טועה. בלי דמוקרטיה פרצדורלית גם הדמקורטיה המהותית לא תעמוד. סמכות השופטים באה מהעם והעם מביע את רצונו על ידי נציגיו. ניתן להתווכח מה שיטת הבחירה האופטימילית של שופטים. מה שלא ניתן להתווכח זה על שיטת ההדחה של שופטים. מי שצריכים להדיח שופטים זה העם דרך נציגיו בכנסת. אני מסכים עם המחאה שהשלטון לא צריך להדיח שופטים וזו באמת אחת הבעיות שהיו לי עם ההצעה של לוין ורוטמן. לפי ההצעה שלהם היה מאד קל לשלטון להדיח שופטים למרות המגבלה של 7 נציגים. מספיק שימנו נשיא בית משפט עליון לטעמם וישיגו עוד שופט בדימוס לפי דרכם ואפשר להתחיל להדיח שופטים באופן מזורז. זו פגיעה גדולה מידי באי תלות של שופטים בממשלה. שופטים לא צריכים להיות תלויים בממשלה. אבל אי תלות בממשלה איננה אומרת אי תלות בציבור. לציבור צריך שיהיה כוח להדיח שופטים אם הם מועלים בתפקידם.

כיום בשיטה הקיימת אין דרך שהציבור יכול להדיח את שופטים אם השופטים לא מסכימים לכך. וכפי שהתברר מהדיון עם א-מחיה תומכי הדמוקרטיה המהותית מעולם לא טרחו לחשוב כיצד העם יבקר את השומרים. את זה צריך לתקן. צריך לקבוע כי שר המשפטים באישור של 80% מוועדת חוק ומשפט בכנסת יכול להדיח שופטי שלום ובית משפט מחוזי ובאישור של 90 חברי כנסת יכול הדיח שופט בית משפט עליון ועל זה צריך להתעקש. בסוגיה זו גם ניתן להשיג הסכמה מצד גנץ ואחרים מהאופוזיציה. אי תלות של השופטים בממשלה נשמרת מחד ומאידך עליונות העם מאושררת. העובדה שעכשיו אנחנו מפסידים לא מחייבת להשאיר את המצב לגמרי כמות שהיה. צריך פסקת התגברות ברוב כלשהו וצריך גם שהכנסת תוכל להדיח שופטים שמעלו בתפקידם. בלי זה הדמוקרטיה שלנו כבר לא תשאר דמוקרטיה. אולי היא תהיה דמוקרטיה "מהותית" כמו שיש דמוקרטיה "עממית" ורפובליקה "איסלמית" אבל דמוקרטיה במובן הפשוט של שלטון העם כבר לא תהיה קיימת.