על הבטלנות החרדית

בפוסט בזמנו על ירושלים ציטטתי את הסיפור הבא על התוכנית שהגו בזמנו בוני ירושלים החדשה להגדיל את מספר היהודים בירושלים לשש מאות אלף שאותה הציעו לנדבנים ההולנדים שתמכו בישוב הישן בירושלים:

"נניח שיעלה בידכם לבנות עליה אלפי בתים ולהושיב בתוכם אלפי משפחות שיעלו ויבוא לציון כדברכם הרי אפשר שיקום כאן עוד מחנה גדול של בטלנים ושנוררים, המטילים את עצמם על היהודים שבחו"ל. ולכם מנהיגי הכוללים, יתווסף עוד כר נרחב להרבות בצעקות לאחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים שישלחו לכם כסף להציל עוד אלפי משפחות ברעב" (עמ' 172).

וכפי שהערתי לא הרבה השתנה מאז. כאז כן היום ירושלים שורצת בטלנים ושנוררים. לאחרונה עלתה בי המחשבה שזה לא במקרה. יש משהו בירושלים שמעודד את הבטלנות הזו. ירושלים כפי שטענו הסוציולוגים גדעון ארן וזלי גורביץ במאמרם הקלאסי המומלץ מאד "על המקום" נמצאת על הגבול. זהו גבול מטאפיזי. עניינה של ירושלים שזה המקום אשר בחר ה' לשום שמו שם. במילים אחרות היא מסמנות את מי שאיננו חלק מהעולם הקיים אלא מעבר לו. ככזו היא מאתגרת גם את הציונות החילונית הקלאסית אבל גם את המציאות עצמה. העובדה שירושלים מסמנת את אלוהים במציאות גורמת לכך שכל עוד אנשים זוכרים זאת אי אפשר להפקיע אותה מקדושתה כמו שמסביר הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז:

"למה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר "והשמותי את מקדשיכם", ואמרו חכמים "אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים"."

בית המקדש חרב וארץ ישראל חרבה ועדין ירושלים בקדושתה עומדת ומסמנת את מה שמעבר למציאות, שאיננו חלק מהמציאות החומרית הטבעית והמדעית הנורמלית. וכאשר יש סימון כזה של המציאות הוא מושך אליו את אלו שנמשכים אל הקודש ושכתוצאה מכך לא מוצאים את עצמם בעולם החומרי הרגיל. כל אלו שעוסקים בתורה, שמקפידים על טהרה, שמרבים בתפילות ועוד מאבדים עם הזמן את הרגליים על הקרקע והופכים לבטלנים. הם נשואים עם ילדים אך פרנסה מהם והלאה, נשותיהם סובלות, ילדיהם חיים בעוני אך אין עם מי לדבר. הם שם בקודש ולא כאן בארץ. זו לא מציאות חדשה. גיבור ספרו של שי עגנון הכנסת כלה היה בטלן שכזה. גם גיבורי מסעות בנימין השלישי, מחזהו הסטירי של מנדלי מוכר ספרים, היו זוג בטלנים שכאלו. למעשה נראה שבטלנים כאלו הם חלק מהמציאות הקבועה של העם היהודי. לצד אנשי עסקים, סתם בעלי בתים, רבנים ודיינים, וגם משכילים ומדענים יש תמיד את אלו שהתנתקו מהמציאות וחיים במציאות מקבילה. בזמנו חשבתי שבציבור הדתי לאומי אין את התופעה הזו והיום אני מבין שהיא חיה וקיימת בחוגים הסובבים את מרכז הרב והר המור. היית אומר שלפחות ילמדו את בניהם מלאכה, או לימודי ליבה, כמו שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שו סעיף ו)? אך הם מסתמכים על שער הציון שמצטט את הגישה שאומרת אין אני מלמד את בני אלא תורה ולא מלמדים אותם אלא תורה. הניתוק מהם והלאה והם מעבירים אותו מדור לדור. ואין עם מי לדבר ואין את מי לשכנע.

במובן חזק זה מחרפן ומעצבן אבל אני חושב שיש בזה גם יסוד חשוב לקיומו של עם ישראל. בערך קראים באינציקלופדיה העברית צץ המשפט הבא "עדיין לא ברור מדוע נבלמה התפתחות הקראים אחרי המאה ה11.". לא משפט שהיית מצפה למצוא בספר מדעי. זה גם לא מדויק לגמרי היסטורית אבל אין ספק שיש כאן נקודה. גישות מתחרות ליהדות הרבנית כמו הצדוקיות, הקראיות ובימינו הרפורמיות והקונסרבטיביות חסרות איזשהי חיוניות שיש ביהדות הרבנית. הן מתחילות עם הרבה ביקורת ואז עם הזמן מתאבנות עד שהופכות ללא רלבנטיות. ביהדות הרבנית לעומת זאת יש איזה יסוד תוסס. מהפכות הלכתיות מופיעות ונקלעות למחלוקות קשות. רעיונות דתיים מופיעים ומעוררים מחלוקת. אלו חולקים על אלו, אלו מבקרים את אלו וכל הזמן מתווכחים. יש תסיסה מתמדת והתסיסה הזו גורמת ליהדות להיות חיונית כל הזמן. אני חושב שהיסוד של התסיסה מגיע מהבטלנים. החתירה שלהם למגע עם הקודש שהוא הרסני מבחינה חומרית הוא גם מפרה מבחינה רוחנית. לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו. החיפוש אחר דבקות באלוהים שומר על המערכת חיה ונושמת. לא מעופשת ומחניקה.

החיוניות הזו משפיעה גם על אלו שאינם בטלנים ואפילו לא דתיים. החתירה המתמדת למה שלא ניתן להשיג לא מניחה ליהודים לשקוט על שמריהם. כתוצאה מכך היהודים עסוקים כל הזמן בלעשות עוד ועוד מבחינה חומרית ומבחינה רוחנית. אי אפשר להסתפק במציאות הקיימת כי מולה יש מציאות רוחנית שאיננה נגישה שמאתגרת אותה. ולכן היהודים תוססים. ישראל לתפיסתי היא המשך של היהדות המסורתית. לא המשך פשוט. למרות הלעג בכינוי שטייטלנד ישראל היא לא באמת שטייטל אבל במקום העמוק שלה היא אכן המשך של אותה מציאות. היא לא באה להחליף את היהדות הרבנית כמו שעשו הקונסרבטיבים והרפורמים אלא ליצור מעטפת שתאפשר ליהדות להתקיים בהצלחה בעולם המודרני. היא לא יכולה להיות פסיבית כמו בעבר. היא צריכה צבא והיא צריכה משכילים וחילוניים ומדענים ועוד ועוד. מבחינה היסטורית אחד ההצלחות של ישראל היא לשכן את המשכילים עם שאר היהודים לאחר שהם נפרדו באמנציפיציה. אבל עדין מצד שני ישראל ללא בטלנים לא תהיה יהודית ולא תהיה תוססת באופן שיהפוך אותה לכל כך מעניינת.

אין ספק שהבטלנים מקשים על כלל ישראל והסיכון של מדינת הכולל הוא ממשי כמה שהוא בכלל אפשרי. מנגד יש מחיר לבטלנות שגורם לילדים של הבטלנים לקום ולעזוב את הבטלנות לחזרה לטובת חיי עבודה. צריך למצוא איזו נקודת איזון ביניהם.

בהקשר העכשווי של פורים אוסיף שהנס מתחיל כאשר אסתר מצווה על מרדכי וכל היהודים לצום שלושת ימים. גם לפורים נכנסים מתוך צום. הצום מבטא בדיוק את ההתנתקות מהחומר שמאפשרת קרבה אל הקודש שממנו מגיע החיוניות שנותנת את הפתרון לגזרת המן הרשע. זה אותו מוטיב עצמו דיאלקטי של המתח בין הקודש שמאיין את החול מצד אחד ומצד שני נותן ליהודים חיוניות שאיננה פוסקת.