הנחות היסוד הדתיות לאומיות

בפוסט הקודם נשאלתי על ידי קמילה מדוע החרדים לא נכללים בקבוצות הפנים דתיות לאומיות. התשובה שעניתי שהם לא מסכימים למערכת הנחות הדתית לאומית. מה שמזמין את השאלה מהי מערכת ההנחות או האקסיומות  הדתית לאומית?

בפוסט הנוכחי אנסה לענות על כך. חשוב להבחין כי הנחות הן עניין רחב יותר מאשר היחס לשאלות קונקרטיות כמו היחס למוסדות המדינה, לרצינות דתית או לתרבות המערב העכשווית שבהן בחנו קבוצות פנים דתיות לאומיות. הן מבטאות הסתכלות על העולם ועל האדם שקודמת לשאלות המעשיות וכך יוצרות הבחנה בין תרבותית. אני מזהה שלוש הנחות מרכזיות ואפשר תמיד להוסיף.

א. הנחת הכלליות. את ההנחה הזו אפשר להבין בעקבות תפיסת המוסר של קאנט לפיה המוסר מחייב כאשר הוא חוק כללי (צו קטגורי). על פי קאנט מעשה הוא מחייב כאשר הוא נכון לכלל בני האדם. את נקודת המבט הזו אפשר להרחיב מן המעשה המוסרי הפרטי לרצון הכללי החברתי. החברה כחברה צריכה רופאים, שוטרים, יצרנים ועוד. הדתיים לאומיים מוסיפים לטענה הזו גם לומדי תורה ואנשי הלכה – מדינה יהודית צריכה לכלול את מה שהופך אותנו ליהודים, קרי הברית שלנו עם ריבונו של עולם. אנחנו כפרטים צריכים לאמץ את נקודת המבט הזו ולפעול באופן שיתמודד עם הצורך להקיף את כלל ההיבטים של המציאות.. באופן המימוש יש מחלוקת בין הדתיים לאומיים הרגילים לחסידי הרב קוק. הדתיים לאומיים הרגילים מאמינים כי כל פרט צריך לכלול את כל ההיבטים בתוכו. כל פרט צריך להיות גם לומד תורה וגם עובד וגם חייל וגם מיישב את ארץ ישראל. חסידי הרב קוק מאמינים בחלוקת עבודה שבה כל פרט מתמקצע בכיוון שלו. זו לא מחלוקת מוחלטת. גם בשביל תלמידי הרב קוק האידיאל הוא שכל פרט יהיה תלמיד חכם וגם לוחם בצבא ומנגד גם דתיים לאומיים רגילים מכירים בחלוקת עבודה (בקיבוץ הדתי כדרכה של התנועה הקיבוצית פחות). ועדין ההבדל קיים ויש לו השלכות סוציולוגיות מסוימות בקצוות.

מבחינת החרדים אין בכלל קבלה של הנחת הכלליות. מה שחשוב זה שמירת מצוות והקהילה היהודית ומה שמעבר לא מעניין. במובן מסוים יש כאן המשך של התודעה הגלותית היהודית. יהודים בגלות נמנעו במכוון מלקבל אחריות כללית הן בהיבט הזכויות והן בהיבט החובות. העקביות הזו גרמה לכך שהטענה שהם עם בגלות נתפסה כאמינה על ידי החברה הסובבת. בארץ ישראל שבה היהודים הם חברת הרוב זה יותר מסובך. כדי לקיים את מדינת ישראל צריך גם ביטחון וכלכלה ולא רק תורה ויהדות. החרדים מנסים לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה. מצד אחד לקבוע מה ראוי להיות. מצד שני לא לשלם את המחיר של המציאות הקיימת.

ב. האמונה במשמעות הדתית של המדינה. דתיים לאומיים מאמינים כי הקמת המדינה מבטאת איזהשהו גילוי של ה' במציאות. מבחינתם הקמת המדינה לא היתה אירוע ניטרלי. בין אם הם מבינים את זה במשמעות הרחבה ביותר כמו תלמידי הרב קוק ובין במשמעות מצומצמת יותר עדין יש תפיסה שהקמת המדינה איננה אירוע ניטרלי מבחינה דתית. מסיבה זו הם מוסיפים את טקס קבלת עול מלכות שמים בסוף תפילת ערבית של יום העצמאות. העמדה הזו חריגה הן ביחס לחרדים שתופסים את המדינה באופן ניטרלי במקרה הטוב או כמעשה שטן במקרה הרע (סאטמר) והן ביחס לחילוניים שכופרים בכל משמעות דתית של המדינה.

ג. הנחת החירות והאקטביזם. הדתיים לאומיים מאמינים בחירות העצמית של הפרט והלאום. כאנשים מאמינים הם לא מתכחשים להלכה אבל מעבר להלכה הם מאמינים בערך החירות של האדם. יש לכך השלכות בכל המישורים כולל המישור האישי. בחברה הדתית לאומית מי שיוצר את הזוגיות אלו בני הזוג ולא גורמים חיצוניים כמו ההורים והחברה. המשפחה מלווה את התהליך אבל היא לא יוצרת אותו. באופן דומה הציונות הדתית מאמינה בציונות כעניין אקטיביסטי של תנועה מלמטה למעלה. אין כאן גאולה מלמעלה אלא אנחנו בעצמנו שותפים בגאולת הארץ ובקימומה. זה שונה מאד מהחרדיות הכופרת באקטביזם ומאמינה כי האדם כפוף למערכות חברתיות. זה מסביר את הקשר בין ישיבת מרכז הרב לנוער הגבעות. נוער הגבעות פועלים באופן אקטיבי לקומם את ארץ ישראל מעפרה. הם לא מצפים לגאולה מלמעלה אלא פועלים באופן ישיר להביא אותה בעולם הזה.

מערכת ההנחות שציירתי כאן משותפת למרבית הדתיים לאומיים הרגילים. אולם כמו כל תופעה אנושית גם כאן יש קצוות. ועדין ההסכמה על חלק מהנחות היסוד יוצרת שפה משותפת לכלל הציבור הדתי לאומי השונה מהשפה החילונית או החרדית.