מאי דהווי הווי (מה שהיה היה)

"הוא העלה את הרוחות של הגיבורים והמגים כדי לתת עצה למושלים של פלן במלחמותיהם ובבעיות ממשלם. ומה קרה? עצת המתים איננה מביאה תועלת לחיים. זמנים רעים באו על פלן. המג האפור גורש. הוא מת ללא שם." (החוף הרחוק ביותר, אורסלה ק. לה-גווין)

דני אורבך מספר לנו שהעניין בהיסטוריה הולך ופוחת. פחות סטודנטים, פחות תקנים, פחות תקציבים. הציבור
הרחב צורך היסטוריה פופולרית אבל ההיסטוריה האקדמית הולכת ונחלשת. עץ ההיסטוריה עדין נושא פירות אבל
שורשיו המחקריים הולכים ומתייבשים.
אורבך נתון במילכוד מסוים. הוא לא יכול להצדיק את ההיסטוריה ככזו המצדיקה את עצמה, למשל, כמו שהחרדים
מצדיקים לימוד תורה. לימוד תורה, בעיני החרדים, נצרך בפני עצמו. לפי הגמרא לולי לימוד התורה היצירה,
העולם עצמו, היה חוזר לתוהו ובוהו. לימוד תורה הוא גן עדן, הוא העולם הבא. וראוי שכל המוסדות החברתיים
יתמכו בו. היסטוריה מתקיימת בעולם חילוני וככזה היא צריכה לשרת צורך חברתי מסוים. ההיסטוריה גם לא
נכללת בקלות במכלול המדעי השלם. גם אסטורנומיה וגיאולוגיה הם תחומים היסטוריים אבל אף אחד לא מכחיש
את השתייכותם למדע. היסטוריה לעומת זאת שייכת למדעי האדם או הרוח. היא לא מדע טבע וככזו היא
מפוקפקת. מה בצע לנו כי נמשיך לתחזק אותה?
ולבסוף השאלה הקשה ביותר מה זה משנה מה היה? מה שהיה היה. בלשון הגמרא "מאי דהוי הוי". אנשים
חילוניים נוטים להסתכל בהתנשאות על הגמרא הזו אבל כנראה לא באותה התנשאות שהגמרא עצמה מסתכלת
עליהם. מה זה חשוב מה היה? האם הידיעה שלסבא של סבא של סבא שלי קראו משה או בערל משנה משהו?
פעם חפרתי במאגר גאנולוגי מסוים במשפחה שלי. גליתי עוד דור אחד לפני הדור שידענו עליו. קראו לו פנחס.
גליתי גם שדרך שלשלת רבנים מסוימת מצד סבתא של אבא שלי אנחנו צאצאים של רש"י, מה שכבר ידעתי
מחישוב סטטיסטי פשוט (אם תעלה 2 בחזקת 30 תבין שאתה צאצא של כל יהודי שחי לפני 1000 שנה בערך).
ואז הבנתי את מה שסבא שלי טען. אין לזה שום משמעות. אם אתה יהודי פשוט ממזרח אירופה אז מה משנה
איך קראו להוריך או לאחיך? את מה שחשוב העבירו לי – אני יהודי ואני לוי. מעבר לזה מה פריטי המידע הללו
משנים לי?
אנשים העבירו את חנוכה שלהם בהרצת דחקות על נס פך השמן. לטעמם ההיסטוריה של המרד החשמונאי כולל
המריבה חסרת המשמעות של מנאלוס ויסון הם הנקודה המרכזי של סיפור חנוכה. מה שהם שכחו שבשביל חז"ל
בתקופת הגמרא, 500 שנה אחרי החשמונאים, מרד החשמונאים חסר כל משמעות. כאשר בית המקדש חרב,
הישוב היהודי בארץ גלה, ובית חשמונאי אבד לחלוטין (עד כדי כך שהגמרא מחליטה שכל מי שטוען שהוא מבית
חשמונאי הוא עבד מצאצאיו של הורדוס), איזה משמעות יש לחנוכה? חנוכה היה צריך להתבטל כמו שהתבטלו
שאר המועדים הלאומיים של בית שני הרשומים במגילת תענית. הסיבה שחז"ל השאירו את חנוכה הייתה בגלל
שהם הבינו שיש בחנוכה משמעות רוחנית החורגת מההקשר ההיסטורי של מרד החשמונאים בבית שני. הנס
גילה נגיעה בנצח שיש לו אמירה לדורות; גם כאלו שכבר מזמן לא ידעו מה היא חירות מדינית. 
בשביל הגמרא היסטוריה זה בזבוז זמן. לא משהו שאדם בוגר שעומד על דעתו יטרח לעשות. את הלקחים
הנדרשים לחיות בגלות ריכזה הגמרא עצמה בעקבות התנ"ך. כבר ירמיהו, נביא החורבן, הורה כיצד להסתדר
בגלות. במשך הדורות התווספו עוד תובנות והבנות אבל לא כאלו שדרשו ניתוח היסטורי מדוקדק. את סיפור
המרד הגדול שיוספוס פלאוויוס טרח וכתב על מאות עמודים תמצתו חז"ל לסיפור קצר של קמצא ובר קמצא
שעיקרו – תמנעו ממריבות פנימיות לגלוש החוצה לשלטון עוין.  על פי ההיסטוריון יורי סלזקיין בספרו הגדול
"המאה היהודית" הגישה של הגמרא אופיינית לעמים מרקוריאנים (על שם האל הרומי מרקור) אשר אסטרטגיית
ההשרדות שלהם היא שוליות חברתית, ניטרליות פוליטית, התרכזות בעסקים וניתוק מהדיון הציבורי הרווח.
סלזקיין מציין בספרו עוד עמים מרקוריאניים כמו הארמנים באימפריה העותמנית, הסינים בדרום מזרח אסיה ועוד.
את העמים הללו מנגיד סלזקיין לעמים אפולוניים (על שם האל היווני אפולו) אשר אסטרטגיית ההישרדות שלהם
כוללת הקמת ארגונים פוליטיים דוגמת המדינה, לחימה במלחמות ופונקציית יצור חקלאית. הניתוק היהודי מהווה
הפוליטי בתור עם הגולה מארצו מפני חטאיו לא היה באג אלא פיצ'ר. מציאת החן של יהודי חצר דוגמת יוסף,
דניאל, מרדכי ואסתר נבעה מכך שהיות ולא היה להם קרקע כבעלי אצולה הם לא איימו פוליטית על המלך.

הגמרא במסכת שבת דנה באיסור של עשיית ענייני חול בשבת, איסור אשר מקורו בדברי הנביא ישעיהו "אם
תשיב משבת רגלך, עשות חפצי וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח יג) ובין האיסורים היא מציינת את האיסור לעיין
בשטרי הדיוטות, מסמכים הקשורים לענייני החול. התוספות במסכת שבת דן בשאלה מה כולל האיסור הזה והאם
הוא כולל קריאה בספרי מלחמות  בלעז בשבת: "ומיהו אותן מלחמות הכתובין בלע"ז נראה לרבינו יהודה דאסור
לעיין בהן, דלא גרע מהא דתניא בפ' שואל (לקמן קמט.) כתב שתחת הצורה והדיוקנאות אסור לקרות בהן בשבת". על הדרך דן התוספות בשאלה האם בכלל מותר לקרוא את הספרים הללו: "ואפילו בחול לא ידע ר"י מי
התיר דהו"ל כמושב לצים" (דף קטז ד"ה וכ"ש בשטרי). לדעת ר"י, רבינו יצחק הזקן מדנייפרא מגדולי בעלי
התוספות, ספרי מלחמות אינם רק בזבוז זמן וביטול תורה אלא ממש מכשלה מוסרית של מושב ליצים. בקוטב
הנגדי נמצא, מי אם לא, הרמב"ם. הרמב"ם נשאל על ידי חכמי מרשלייה בענין האסטרולוגיה. הרמב"ם, פילוסוף
אריסטוטלי, שלל מכל וכל את הקשר בין העצמים שמעל גלגל הירח לעצמים שמתחתיו (טענה שהופרכה לאחר
מכן בידי ניוטון על בסיס ניתוח חוק המשיכה והתופעות האמפיריות של גאות ושפל). כתוצאה מכך שלל הרמב"ם
את האסטרולוגיה מכל וכל. לא נתקררה דעתו של הרמב"ם ובאגרת הוא מאשים את המשיכה לאסטרולוגיה
בחורבן בית המקדש:
"וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי
שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה, כמו שביארנו
בהלכות עבודה זרה, טעו ונהו אחריהן, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת
מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דמו שאותן הדברים יועילו להם. ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואווילים."
בעיני הרמב"ם, אולי הריאליסט ביותר מבין חכמי ישראל, לימוד ספרי מלחמות לא רק שהוא מותר אלא שהוא
הכרחי, ההיסטוריה משרתת את צרכי הציבור ולכן צריך ללמוד היסטוריה. הוא בוודאי היה מחזיק מחלקה
להיסטוריה עם היסטוריונים צבאיים. בויכוח בין הרמב"ם לר"י קל לנו לקחת את הצד של הרמב"ם מול ר"י. קודם
כל על הרמב"ם שמענו בעוד של ר"י אין רבים ששמעו. וכציונים מעשיים שמאמינים כי חזרה לארץ תגיע באופן
ריאלי בוודאי שקל לנו יותר עם הריאליזם הרמב"מיסטי מאשר עם הבוז להיסטוריה של ר"י אך מבט שקול יותר
מראה שזה לא כל כך פשוט. כאחד מגדולי הלמדנים התלמודיים בכל הדורות ר"י לא נפל בכלל מהרמב"ם’
ובמבט היסטורי לסוגה הספרותית שהוא פיתח בתוספות של השוואת מקורות תלמודיים שונים יחד עם עיון
מדוקדק במבנה הסוגיה היתה בוודאי השפעה רחבה יותר מאשר הרמב"ם. הסוגה שהוא פיתח המשיכה מבעלי
התוספות לראשוני ספרד, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן ומשם לאחרונים, מהרש"א, פני יהושע, צל"ח ועוד.
אי אפשר לדחות את ר"י בקש. אבל מעבר לכך בעמדה הרמב"מיסטית טמון מוקש שעליו עומדים דני אורבך ואור-
אל ביילינסון. אם העניין בהיסטוריה הוא תועלתני אז הציבור הוא מי שמגדיר את התועלת. הדחף לספק את רצון
הציבור הוא שבשבת שיכולה להתחלף במהירות גדולה יותר משבשבת רוח. אתמול היסטוריונים של מלחמות נהנו
מתקציבים מוגברים והיום היסטוריונים של מגדר, תחום שלמרבה המבוכה מקורות היסטוריים שותקים לגביו
אפילו יותר מאשר מלחמות. בחירה בתועלתנות היא חרב פיפיות היוצרת את המשבר הנוכחי שאיתו פתח דני
אורבך את הדיון.

ערב שבת שובה לפני שנה וחצי דיבר הרב אהרן בוטבול בתוכניתו ברדיו בימי שישי ושיתף את הציבור בהחלטה
שקיבל לשבת שובה אותה שנה. נהוג בשבת שובה להחמיר יותר משאר השנה כדי לעורר את האדם לתשובה.
הרב בוטובול, איש הלכה מובהק עם תוכנית שאלות ותשובות פופלרית ברדיו קול ברמה, סיפר שבשבת הזו הוא
החליט להחמיר כשיטת הרמב"ם בעניין שטרי הדיוטות ולא לקרוא ספרי היסטוריה במהלך השבת כפי שהוא נוהג
כל השנה. במשך כל השנה הוא מתיר לעצמו על פי שיטת הרשב"א אבל בשבת הזו הוא יחמיר. ראינו קודם כי
שטרי הדיוטות אסורים בשבת ובשביל הרמב"ם כל מה שאיננו תורה הוא בגדר שטרי הדיוטות. מאה שנה אחר
הרמב"ם נשאל הרשב"א האם מותר להתעסק עם אצטרולב בשבת או שזה בגדר שטרי הדיוטות? הרשב"א התיר.
השולחן ערוך מביא את שתי השיטות ופוסק להקל כמו הרשב"א (שו"ע אורח חיים סימן שז סעיף יז). סיפר הרב
בוטובול שבמשך השנה הוא נוהג לקרוא ספרי היסטוריה על מלחמות נפוליון בשבת ורואה בכך התר לאור שיטת
הרשב"א. בשבת שובה הוא יחמיר כשיטת הרמב"ם. מדוע הרשב"א מתיר להתעסק עם אצטרולב בשבת? לא
בגלל התועלת. אם היה בכך תועלת חומרית זה היה הופך למעשה של חול ונאסר. הסיבה היא כי יש ערך עצמי
בחכמה ובמדע שמתיר אותו בשבת. אצטרולב בתקופה ההיא עמד בחזית המחקר המדעי ויש ערך עצמי במדע.
גם בהיסטוריה טוען הרב בוטבול יש ערך עצמי ולא רק תועלתני. ההיסטוריה מבטאת חכמה והחכמה היא חשובה
מצד עצמה ולא רק מצד התועלת שבה. אם נמשיך את קו הטיעון של הרב בוטבול גם לספרות טובה יש ערך עצמי
שכן היא מבטאת חכמה. היא הופכת את האדם לנאור. קריאה בעגנון או בהאקלברי פין או בקוסם מארץ ים
מבטאת חכמה.

הסיבה שאנחנו מתעניינים בהיסטוריה, במדע, בספרות, באומנות ובכלל המקצועות הללו איננה בגלל ההיבט
התועלתני שלהם, בגלל שאיזו היסטוריונית טרחנית מתקנת לכאורה פוליטיקאים פופליסטים שגם ככה לא
מתייחסים אליה כפי שהציע אור-אל ביילניסון. ההיבט התועלתני בהיסטוריה חשוב ועדיף להתעסק בספרי
מלחמות ובלימודם במקום באסטרולוגיה. אבל הסיבה המרכזית שאנו עוסקים בהיסטוריה היא שבזכות
ההיסטוריה אנחנו נוגעים בחכמה והחכמה מאירה אותנו והופכת אותנו לאנשים נאורים יותר, הומניים יותר,
מודעים יותר. לא סתם טענו היוונים כי העניין בהיסטוריה מגיע מאחת המוזות, קליאו. יש בה בהיסטוריה משהו
החורג מהכאן ועכשיו לעבר הטוב והנכון.
מבחינה פרקטית כדאי לתלמידי החוג להיסטוריה לא להסתמך על המקצוע הזה כאפיק פרנסתי. עדיף שילמדו
מקצוע נוסף לצידו או שיהיו מוכנים לעשות הסבה בעתיד משהו אחר. ועם זאת כמו בלימוד תורה, הסיבה שאנשים
עוסקים בהיסטוריה ומתעניינים בהיסטוריה איננה נובעת מהתועלת שבהיסטוריה אלא מהערך העצמי שבה. יש
תקופות של התרחבות ויש תקופות של צמצום אבל העניין האמיתי בהיסטוריה נובע מהערך העצמי שבה ולא
מתועלת חיצונית. בעולם שלנו אני מאמין שדברים צריכים לדבר בעד עצמם. גם ההיסטוריה צריכה לדבר בעד
עצמה.