עד עכשיו פרטי ההסכם עם לבנון היו חסויים מבחינה רשמית. זה הריח רע אבל הוא לא היה על השולחן. עכשיו הוא על השולחן והרע שבו מתגלה. ואני רוצה להתייחס לרע שבו.
יש הרבה בעיות בהסכם. חיים רמון התייחס לבעיות המשפטיות מדיניות של ההסכם. הניהול החובבני של ההסכם מביא לחוסר הלגיטימיות של ההסכם ולפיכך לאובדן חשיבותו. כפי שאלרום מציין אין להסכם הגבלות ומחר נתניהו יכול לעלות לשלטון ולהודיע שההסכם מבוטל והגבול הימי עם לבנון נפתח מחדש. כאשר אין לגיטימיות להסכמים בין לאומיים התוצאה הרסנית.
נתניהו מתייחס גם להיבט הביטחוני הבעייתי בהסכם. ההסכם יאפשר לחיזבאללה להרוויח הרבה מאד כסף שיממן לו את הטרור נגד ישראל. השמאל מנגד לא מתרגש. הכסף לדעתם יגיע לידים לבנוניות וחוץ מזה זה יגרום לכך שללבנונים יהיה מה להפסיד. ומעל לכל ברור שגז הוא גורם בעייתי.
אני רוצה להצביע על בעייתיות אחרת בהסכם. לפי מה שמתפרסם ההסכם לא מכיר בישראל ולא מכיר בקו המצופים כקו רשמי של ישראל. ההסכם כולל רק הכרה של ישראל בשטח לבנון ולא הכרה של לבנון בשטח ישראל. אז מדוע זה רע?
כי זה מפספס את הנקודה העקרונית של שאלת ההכרה בישראל כמדינה לגיטימית. זה נראה תיאורטי אך למעשה זו השאלה המדינית המרכזית של מדינת ישראל. המתעלמים מהשאלה הזו מניחים שלא משנה מה יקרה. הכל יסתדר. הנה האמריקאים איתנו והאירופאים סוחרים איתנו ויש לנו קשרים דיפלומטיים ואנחנו אפילו באו"ם. הם לא מבינים שהכל הפיך. שהשאלה האם מכירים בנו או לא משליכה על השאלה האם החוקים שלנו לגיטימיים והאם הפעולות שלנו לגיטימיות. במובן מסוים אוקראינה חשה בזה כיום מול רוסיה השוללת את עצם הלגיטימיות השלטונית שלה.
לכאורה, הסכם אוסלו היה אמור להביא את הלגיטימיות הזו. למעשה התברר שהוא לא הביא. וכאן נוצר קו השבר הפנימי של הפוליטיקה הישראלית בין אלו שמבינים שבלי הכרה אין כלום לבין אלו שלא, אלו שמניחים שהעולם איתנו ואין חשיבות להכרה בין לאומית. לא מדובר על ימין ועל שמאל או על שאלת היחס לשטחים. בשני הצדדים יש כאלו שיתפשו אותם כימניים או כשמאלניים. חיים רמון ועינת וילף רואים את עצמם כשמאלניים ביחס לשטחים וההתנחלויות ועדין בשאלת ההכרה בישראל הם שייכים לאותו מחנה אליו שייך נתניהו. בנט נתפש כימני אך נדמה שבשאלה הזו הוא שייך למחנה שלא באמת מבין את החשיבות של השאלה הזו. מה זה משנה אם הם מכירים בנו? מה שחשוב שחתמנו אותם על הסכם הפסקת אש. אבל הסכם הפסקת אש רק מזמין את האש בפעם הבאה כשזה יתאים לצד השני.
הסכמי אברהם מבוססים על ההיגיון הנגדי. קודם תכירו במדינת ישראל ועל בסיס זה נבנה את המטרות המשותפות שלנו. אם לבנון לא מכירה במדינת ישראל כמדינה לגיטימית אפשר לחכות עוד קצת. בינתיים הם אלו שזקוקים לגז הזה. אפשר להתווכח על הגז ועל מים כלכליים. אפשר גם להתווכח על שאלת האסטרטגיה המיטבית של ישראל מול אויביה. אי אפשר להתווכח על החשיבות של ההכרה בישראל. ואם ישראל בהסכם ויתרה על ההכרה בקו גבול מוסכם של ישראל ועל עצם הלגיטימיות של הקיום של מדינת ישראל אז ההסכם הזה הוא הסכם רע שבטווח הארוך רק מזיק למדינת ישראל גם אם הוא משווק כמיטיב איתה.
י.ד. 
כתבת:
" … מפספס את הנקודה העקרונית של שאלת ההכרה בישראל כמדינה לגיטימית. זה נראה תיאורטי אך למעשה זו השאלה המדינית המרכזית של מדינת ישראל. המתעלמים מהשאלה הזו מניחים שלא משנה מה יקרה. הכל יסתדר. הנה האמריקאים איתנו והאירופאים סוחרים איתנו ויש לנו קשרים דיפלומטיים ואנחנו אפילו באו"ם. הם לא מבינים שהכל הפיך. שהשאלה האם מכירים בנו או לא משליכה על השאלה האם החוקים שלנו לגיטימיים והאם הפעולות שלנו לגיטימיות. במובן מסוים אוקראינה חשה בזה כיום מול רוסיה השוללת את עצם הלגיטימיות השלטונית שלה …"
——————
מסכימה שקיימת חשיבות לחתימה על הסכמים בין מדינות והכרה הדדית בלגיטימיות שלהן.
אך חולקת על הקביעה שהכרה בלגיטימיות של מדינה היא הדבר החשוב מכל.
יש להכיר בכך שגם ההכרה בלגיטימיות של מדינה כלשהי היא *הפיכה*. כשמשתנות הנסיבות – משתנות גם התפיסות.
בהמשך לדוגמא שהבאת,
בעבר, הלא מאוד רחוק, *גם* רוסיה הכירה בלגיטימיות של המדינה האוקראינית. כמו כל שאר מדינות האו'מ.
זה היה מיד לאחר התפוררות הגוש הסוביטי, בתקופה שבה רוסיה הייתה בשיא חולשתה. אז רוסיה ייחסה חשיבות עליונה לכך שכל מאגרי הנשק האטומי יועברו מאוקראינה לשטחה. לפיכך, גם היא וגם ארה'ב לא היססו לחתום על ערבותם לשלמותה הטריטוריאלית של רוסיה. היא כנראה גם הניחה שתמיד תצליח לבחוש בפוליטיקה האוקראינית, ולדאוג למינוי שליטים פרו רוסיים.
אך מאז, המצב השתנה דרמטית.
רוסיה הלכה והתאוששה, וחזרה לחלום על חזרה לימי גדולתה בעבר כמעצמת על. חזרה שמחייבת, השתלטות גם על חלק משמעותי מהנמלים שנמצאים בים השחור.
הסתבר לרוסיה שגם מדינות המערב מצליחות להשפיע על הפוליטיקה האוקראינית, ולמנות שליטים פרו – מערביים / אנטי – רוסיים.
מה שלמעשה הניע את פוטין מ*לחזור בו* מהכרתו בלגיטימיות אוקראינה. מהפך שלשם ביצועו נעזר במספר נימוקים או תירוצים (שניתן להתווכח האם הם לגמרי שקריים, רבע או חצי נכונים או לגמרי נכונים).
לדוגמא:
1. בתקופת מלחה'ע השניה – הרבה לאומנים אוקראינים (ובלטים) ניסו להילחם בכובשים הבולשביקים – סטליניסטים שהשתלטו על אדמותיהם. רבים מהם העדיפו את הכיבוש הנאצי על הכיבוש הסוביטי, וגילו נטיות פרו – נאציות (כמו הזדהות עם האנטישמיות הבוטה שלהם). קשה להכחיש שהלאומנים האוקראינים של היום הם צאצאיהם האידיאולוגים. למרות שמדובר בדור של אבותיהם וסביהם.
אך מכאן ועד לטענה הרוסית העכשווית שכל הלאומנים האוקראינים הם למעשה נאצים, והם באו להציל את העולם ואת המערב מהפרו – נאצים הלא לגיטימיים הללו – עוד ארוכה הדרך. זהו שקר, למרות שהוא כולל בתוכו גם גרעין של אמת.
2. המדינה האוקראינית, החדשה יחסית, התחילה להדגיש יותר ויותר את ייחודה ולאומיותה. גם בהחדרה של השפה האוקראינית למקומות שבהם בעבר ניתן היה להסתדר מצוין עם השפה הרוסית. מה שהקשה את חיי המיעוט הרוסי הגדול, שנמצא בהמוניו במזרח אוקאינה, ואינו דובר אוקראינית. יתכן שלאומנים אוקראינים גם הציקו להם ונתנו להם לחוש כאזרחים סוג ב' או ג'. אך בכדי לשלול את הלגיטימיות של המדינה האוקראינית – הרוסים התחילו לטעון שהמיעוט הרוסי באוקראינה סובל גם מרדיפות קשות ואפילו מרצח עם. מכאן שחובתם לפלוש לאוקראינה בכדי להגן על הרוסים ולספחם לשטחי רוסיה.
***
באופן דומה, להערכתי אסור לסמוך על ההכרה של מצרים ושל ירדן במדינת ישראל. כל הסכמי השלום החגיגים, לא יעזרו לנו ברגע שבו שליטי מדינות אלו יאמינו (בצדק או שלא בצדק) שצבאנו נחלש משמעותית. שאם יתקפו אותנו – יש להם סיכוי משמעותי לנצח.
הם כבר ימצאו, או ימציאו, את הנימוקים / התירוצים לתקיפה שלנו. למרות כל הסכמי השלום החגיגיים.
אפילו שפע המתנות שאנו נותנים לירדן (כמו חשמל ומים) לא מזכה אותנו בפטור משפע עלילות דם שהירדנים מעלילים עלינו.
בימים אלו ממש הם מפיצים, לכל העולם המוסלמי, שבכוונת היהודים להשתלט על אל אקצה בחג זה ולטמא את המקום הקדוש להם.
עלילה שכמובן מאיינת את הלגיטימיות, שהם העניקו בעבר, לעצם הריבונות של לא מוסלמים על חלקיק מהמזרח התיכון.
אהבתיאהבתי