מעשה נורא מתקיעות בראש השנה

לפני שנים טובות כשהייתי בחור צעיר בישיבה פנו אלי וביקשו ממני להגיע ראש השנה לבסיס צבאי ולתקוע בשופר. הכנתי את הקריאות בתורה. השגתי שופר. למדתי הלכות תקיעה בשופר. התאמנתי בו וחשבתי שאני מוכן. ראש השנה אותה שנה היה שבת וראשון. הגעתי למקום שאמרו לי. אסף אותי נגד ולקח אותי לבסיס חיל האוויר. הרב שארגן את בואי לא היה שם והוא רצה שאני אחליף אותו.

זה היה נחמד ומעניין. זו הפעם הראשונה שהתפללתי עם ספרדים בראש השנה. התפילה הייתה שונה בכך שהיו הרבה פחות פיוטים. למעשה בשבת לא היה הרבה הבדל מתפילת שבת רגילה. התפללנו. קראתי את הקריאה. אמרתי דבר תורה והכל היה נחמד. הגיע היום השני. התכנסנו שוב בבית הכנסת. התפללנו. קראנו את הקריאה. אמרנו את הפיוט עת שערי רצון להיפתח ואז הגיע הרגע של תקיעת שופר.

ברכתי את הברכות. הגשתי את השופר לפה. המקריא אמר "תקיעה". ואני חטפתי פחד במה. לא הצלחתי לתקוע. לבסוף במאמץ ניכר קרקרתי איזה צליל. עד היום קשה לי להיזכר באותה תפילה. מן התורה יוצאים ב9 קולות (תקיעה – תרועה – תקיעה 3 פעמים) במשך כל היום, שהפכו ל30 קולות בגלל ספקות (תקיעה -שברים תרועה -תקיעה, תקיעה – שברים – תקיעה, תקיעה – תרועה – תקיעה כפול 3) ואז למאה תקיעות מסיבות הלכתיות וקבליות שונות (30 מיושב, 30 בתפילה בלחש, 30 בחזרת הש"ץ ועוד 10 לקינוח בסוף). אני מאמין שיצאנו ידי חובה אבל בוודאי לא בהידור. זה היה פשוט כואב.

אחרי התפילה חזרנו כמה אנשים ואז אמרתי להם שפשוט נתקעתי. ואז אחד מהם אמר מה הבעיה? לקח את השופר ותקע יפה ונקי. הרב של הבסיס השאיר לי ספר על קידוש השם שחיבר. עד היום הוא אצלי בספריה. לפעמים אני תוקע בחודש אלול בבית הכנסת בסוף התפילה אבל מאז מעולם לא התנדבתי לתקוע בשופר בראש השנה.