יהדות נצרות ואיסלאם

הערה של ענק בישל מרק הזכירה לי פעם חילוק שעשיתי על היהדות האיסלאם והנצרות:

באיסלאם האלוהים בשמים והאדם על הארץ.

ביהדות האדם נברא בצלם אלוהים.

בנצרות האלוהים נברא בצלם האדם.

כתוצאה מכך גם עבודת האלוהים שלהם שונה:

באיסלאם האדם משתחווה לפני האלוהים.

ביהדות האדם עומד מול האלוהים.

בנצרות האדם יושב.

באיסלאם האדם הוא עבד של אלוהים.

ביהדות האדם עובד עם האלוהים (פועל עם אל).

בנצרות האלוהים עובד בשביל האדם.

11 תגובות בנושא “יהדות נצרות ואיסלאם

  1. הבחנה זו, בין שלוש הדתות המונוטאיסטיות, מוצאת חן בעיני.

    אבל היא מכילה גרעין בעייתי.
    היא עלולה להתפרש כהמלצה להתנצר.
    (אני מקווה שאיני נכנסת בכך לאזור אסור בכניסה. אם כן: אני מתנצלת מראש).

    כמעט מובן מאליו שאף אדם שפוי לא ירצה להפוך מרצונו לעבד כנוע. כלומר להתאסלם.
    אבל המצב שבו האדם יושב בנוחות, ואילו האלוהים מתרוצץ אנה ואנה בניסיון לרצותו ולשרתו – עלול להישמע כמפתה.
    יהודים יכולים כמובן לטעון שזו פנטזיה מגלומנית של הנוצרים, שאינם מבינים את מקומם הראוי מול האל. אך גם מוסלמים יכולים להשתמש בטענה זו כנגד היהודים (שאולי, לתפיסת המוסלמים, גם הם לוקים במגלומניה).

    Liked by 1 person

  2. זה ריקוד עדין.
    אצל הנוצרים זה מוביל למגלומניה; האדם הוא הדבר החשוב באמת. האלוהים הקריב את עצמו בשביל האדם. ומכאן מגיעים לאמונה שאין דרישות חיצוניות חוץ מהתבונה האנושית.
    אצל האיסלאם קיים הפיתוי של זריקת האחריות. הכל מכתוב. האלוהים הוא הכל והאדם כלום. אין חשיבות לבחירה האנושית ולתבונה האנושית. תתנהג כעבד בהפקרות ואל תיקח אחריות על המתרחש.
    היהדות לטעמי מנסה לתפוס את שני הצדדים. אלוהים לא עובד אצל האדם אבל האדם איננו עבד. הוא עומד מול האלוהים ומדבר איתו.

    בעניין הפיתויים, ההנחה היא שהאדם הוא בוגר ומסוגל לעמוד הן מול הפיתוי הנוצרי והן מול הפיתוי המוסלמי (שגם הוא קיים).

    Liked by 1 person

  3. ככל הנראה, כך אנחנו רואים את זה כיהודים, יתכן שהמוסלמים יסכימו לתאור שלך. לגבי הנוצרים…..קודם כל הקתולים לא נחשבים לנוצרים, אנחנו כיהודים כוללים את כולם במיקשה אבל הם לא. יש קתולים ויש נוצרים. הקתולים כן קוראים לעצמם נוצרים אבל האחרים לא מקבלים אותם ככאלו. הקתולים כנראה דומים יותר לערבים או ליהודים חרדים. הנוצרים יתעקשו שהם משרתים את אלוהים ויפגעו מהתאור שלך, אולי זה תלוי באיזה דנומינישן אתה מדבר.
    האם גם אצלנו כולם אותו דבר? עומדים מול האלוהים?

    אבל בסופו של דבר אלוהים נמצא פה לשרת אותנו לא אנחנו אותו. הוא לא צריך אותנו.

    מה שקמיליה אומרת הוא די נכון, הנצרות, הבפטיסטית, נועדה לשפר את חיי האדם, רוב מה שהם מדברים הוא על יחסי חברה ואיך להיות סובלנים אחד לשני, לשרת אחד את השני מה שיעשה אותנו מאושרים ויתן טעם לחיים. (תחפש את DIFFERENCE של הארכיבישוף מקנטרברי.) זה באמת הרבה יותר מדבר אלינו מהיהדות היבשה והטוחנת.

    אגב זה היה ענק בישל דייסה. ענק בישל מרק מתעניין רק בכדורסל 🙂

    אהבתי

  4. האדם הוא הדבר החשוב באמת. האלוהים הקריב את עצמו בשביל האדם. ומכאן מגיעים לאמונה שאין דרישות חיצוניות חוץ מהתבונה האנושית.

    יפה מאד, נהדר, תמציתי. האם זה לא נכון?

    Liked by 1 person

  5. האמונה בקרבן של ישו היא בסיסית לנצרות (ובעצם הצידוק הנוצרי לביטול הקורבנות בבית המקדש). העובדה שאתה תופס צד בוויכוחים הפנים נוצריים היא מרתקת אבל לא משכנעת.

    ההנחה שאלוהים לא צריך אותנו שנויה במחלוקת. העמדה היהודית המסורתית היא שאלוהים כנראה צריך אותנו (מה שמכונה עבודה צורך גבוה). בשביל זה אנחנו מקיימים מצוות גם אם אנחנו לא מבינים את ההשפעה שלהן בעולם.

    אז נכון צריך לשפר את דרך הארץ ולהיות סובלניים ומאושרים אבל זה לא הכל במציאות.

    ענק בישל מרק הוא ספר ילדים מצוין ואני מנצל את ההזדמנות לקרוא לענק בישל דייסה לקבל השראה מהספר ולשנות את שמו לענק בישל מרק (כי אחרת אצטרך לתקן את הפוסט שלי 🙂 )

    אהבתי

  6. זה באמת יפה מאד, נהדר ותמציתי אבל לא מספיק. התבונה האנושית היא חשובה ומרכזית והיא כנראה צלם האלוהים שבאדם אבל זה לא מספיק. צריך גם לקיים מצוות.

    אהבתי

  7. התפיסה, המוצגת בפוסט זה, היא שבהבט מאזן הכוחות בין האדם לאלוהיו – היהדות נמצאת איפשהו באמצע הדרך בין האיסלם לבין הנצרות.
    תפיסה זו העלתה בי את השאלה אילו זרמים (או תת זרמים) ביהדות מעט קרובים יותר (בהבט הנידון בפוסט) לאיסלם? ואילו מעט קרובים יותר לנצרות?

    בנוגע לקרבה היחסית לאיסלם – עלו במוחי שני מתחרים אפשרים:
    1. החרדים ה*אנטי* ציוניים, שטענו שאסור ליהודים לעלות לארץ ולנסות ליצור בה אוטונומיה יהודית *לפני* הגעת המשיח, וקבלת *הוראה* מפורשת ממנו לעשות כן
    2. החסידויות שמעלות את ערך *הציות" לנושא דברו של האלוהים עלי אדמות (קרי לאדמו'ר החסידות) לראש התורן.

    גם בנוגע לקרבה היחסית לנצרות עלו במוחי שני מתחרים עיקריים:
    1. החילונים – שאין מחלוקת על כך שהם שמים את האדם (כיחיד או כנציג קהילה) במרכז (ולא איזשהו כוח עליון)
    2. הרפורמים המשוכנעים ש*כל* פרשנות, הרצויה בעיניהם, לציווי הדת (לדוג' מהן הלכות שבת) תתקבל בשמחה ע'י האלוהים.

    מעניינת אותי דעתך, ודעת מגיבים אחרים בבלוג, על הנושא.

    Liked by 1 person

  8. זה בלאגן שלם. ההלכתיים בוודאי קרובים יותר לאיסלאם. יש האשמות נגד החסידות שקרובה לנצרות. הרפורמים בוודאי קרובים לנצרות על חשבון ההלכה. החילוניות הציונית היא דו משמעית. מצד אחד שמה דגש על האדם מצד שני על השיבה אל המסורת (הארץ, השפה וכדו'). אז יש בה גורמים שקרובים לנצרות כמו השמאל אבל בכללותה היא קשורה יותר ליהדות לדעתי מאשר לשני הקצוות.

    אהבתי

  9. גם היהדות וגם הנצרות הן ענף של היהדות שהתפתח לאחר חורבן בית המקדש כאשר היה צריך ללכת לכיוון רוחניות.
    היהדות החליפה את הטקסים בבית המקדש, הקורבנות החיים, בהצהרת אמונה. כל הדתות עושות את זה. אצל המוסלמים עשרת הדיברות הן 5 וכולן מרוכזות סביב התבטלות בפני אלוהים. אצלנו רק הדיבר הראשון הוא הצהרת אמונים באלוהים. כל שאר החוקים הם בין אדם לקהילה ובינו לבין עצמו.
    לא אתייחס לאיסלם כי זה לדעתי בלגן חסר ערך. העתק פגום של היהדות שהותאם לחיי בדויים אלימים במידבר.
    הבעייה של מוחמד היתה שאיש לא רצה את האיסלם היות והוא נחשב להעתק של היהדות.
    הרבה חוקים באיסלם נוצרו מתוך תחרות עם היהודים. אתם תתפללו לירושלים אנחנו נתפלל למכה ויותר פעמים ועל הברכיים.
    אפילו איסור שתיית אלכוהול באיסלם נבע מהרצון של מוחמד למוטט כלכלית שני שבטים יהודיים שהיו מייצרים יין דקלים.
    אני לא רואה שום דבר באיסלם שיכול להוסיף לנו למרות שאינני מתמצא באיסלם. כל מה שאני יודע על האיסלם זה מקריאה.

    את היהדות אני מכיר כחילוני, זאת אומרת לא מכיר כלל. את הנצרות אני מכיר הרבה יותר טוב כמבקר בכנסיה מכיון שזה היה המקום החברתי היחיד בו יכולתי למצוא אנשים דוברי אנגלית במקומות בהם התגוררתי.
    אולי י.ד יוכל להגיב לגבי החלק היהודי.

    אצל הנוצרים יש הקרבה של הבן, תהליך פגאני שהיה מקובל בעבר, אבל גם אפשר לייחס את זה לברית בין האלוהים לאברהם. אלוהים דורש מאברהם להקריב את בנו וחוזר בו. בנצרות האלוהים מקריב את בנו עבורנו (אבל מחזיר אותו לתחייה כדי להראות את אין גבול יכולתו). חישבו על אדם שקרוב אליכם ונפטר, הייתם נותנים את הדבר היקר מכל כדי להציל את החייו? יש משהו יקר מבן? אלוהים הקריב את בנו לטפל בנו.
    אלוהים נקרא בנצרות אבא, הם משתמשים בכנסיות במילה העברית אבא. הוא מחנך אותנו כפי שאב "נדרש" לבנו. זו מערכת יחסים של אהבה וכבוד הדדית. כמובן שהבן צריך לפתח אישיות ורצון ויכולת החלטה לטעמו, אבל האלוהים נותן ומייעץ את הערכים הטובים ביותר. הוא תמיד יהיה שם כשנצטרך כמו אם שלוקחת על כתפיה חלק מהעול של הקיום.
    בנצרות מדגישים את התמורה בעולם הבא עבור חיים נכונים, אצלנו זו תמורה בחיינו ולדורות הבאים. הרי אין גיהנום אצלנו.
    אצלנו עדיין יש לימוד קטטוני של התנ"ך והחוקים, "תבין את זה בעתיד". בערך כפי שהסינים לומדים כמו תוכים. כנראה רק
    ב'בתי אולפנה' ביהדות לומדים את המשמעות והעומק, אבל מי יכול? כמה מאתנו יכולים להקדיש את כל זמנם לנושא?
    להרגשתי לקהל הרחב, לציבור זה מוגש בהתנשאות על קצה המזלג בסיגנון ארכאי פרימיטיבי.

    אצל הנוצרים אלו יותר דיונים של חיים אופטימלים בהדרכת רוח האלוהים, תענה על כל שאלת חיים ב WWJD מה היה ישו עושה, תשאל האם הפתרון הוא ברוח האלוהים? כשהרוח היא כמובן חיים יעילים ואופטימלים לאדם בחברה היות וזו מטרת האלוהים לייעץ ולהיות שם לעזרתך כמו הורה.
    הרבה מאד מלימודי הכנסיה הם בסגנון סיפרי העשרה עצמית, איך להסתדר בעבודה עם בוס בעייתי, להיות סובלני בחברה. יצירת קשרים חברתיים מספיק קרובים כדי להשען ולקבל עצה אחד מהשני. אחרי הכל המשפחה במעגלים הקרובים היא משמעות החיים. ביהדות זה גם קיים אבל כרוך בהערצה עיוורת לאל ומילוי מצוות שי.ד אמר שחיוניות שלא כל כך מתאימה לחילונים ואגנוסטים. יותר מדי דרישה להוכיח את נאמנותך במילים וסמלים ולא במעשיך היום יומיים. אצל הנוצרים התפילה היא קטארזיס.
    הנצרות בכנסיה לא מגיעה לרמה של העומק שמלמדת היהדות, היא שיטחית מאד בהשוואה ליהדות של שומרי המצוות אבל הרבה יותר ממה שמקבלים היהודים בבתי ספר ממלכתים ואפילו להערכתי המסורתיים.

    אהבתי

  10. ביקורת כתב עת לענייני דתות, של תומר פרסיקו בבלוג מינים, שמציגה הבדל נוסף בין היהדות לבין הנצרות.

    להבנתי, מוצגת בדברים רמיזה גסה שהנצרות הכנה והספונטנית מותאמת טוב יותר לרוח תקופתנו מאשר היהדות הטקסית – פורמלית יותר.

    (או, אם מנסים להשליך מדבריו למקום אחר – שחסידויות, שמדגישות התחברות רגשית, מותאמות טוב יותר לרוח תקופתנו מאשר הלמדנות הליטאית "היבשה").

    יתכן גם שימצאו בבלוג זה מתעניינים בבלוג מינים עצמו ו/או בכתב העת רליגיה.

    https://7minim.wordpress.com/2022/08/15/rlsl/

    הרשומה במלואה:
    ######################
    " .. כתבתי בעבר על כתב העת 'רליגיה', שאני מתלהב ממנו מאוד, והרשו לי לפרגן לו שוב.

    'רליגיה' עוסק בדת ובמחקר דת מנקודת מבט ביקורתית ואוהדת, והוא יוצא באופן פלאי דווקא על ידי מרכז 'קדם' מבית תנועת הנוער עזרא, "התורנית-לאומית" כהגדרתה העצמית. באמת יפיפה.

    בינתיים יצאו ארבעה גיליונות, וכל אחד מהם מכיל אוצרות ממש, כמו התרגום לעברית של ההקדמה לספרו של צ'רלס טיילור, מההוגים הגדולים בעולם כיום, A Secular Age, או שיחה של אחד העורכים, הרב עוז בלומן, עם פרופ' פיני איפרגן, מומחה להגותו של הגל, ועוד ועוד. באמת דברים נהדרים.

    בגליון ד', שיצא לאחרונה, מובא מאמר של אדם סליגמן, פרופסור למדעי הדתות באונ' בוסטון והוגה מבריק ומרתק לדעתי. סליגמן כותב רבות על המתח בין תרבות ריטואלית לתרבות "כנה". בצד אחד נמצאת תפיסה הרואה בטקס, חוק, דיוק, הקשר, נימוס, נורמטיביות ופורמליות ערך ואידיאל, ובשני תפיסה הרואה בכנות, אותנטיות, ספונטניות, רגש, כוונה, ייחודיות ואף חתרנות משאות נפש ואידיאלים.

    חישבו על הטיפוסים השונים של התרבויות האלה כפי שהם מתקיימים ביהדות ובנצרות. הדגש על החוק מול הדגש על אמונה. חשיבות הטקס מול ביטולו והקטנתו. ויתור על הכוונה ("דברים שבלב אינם דברים") מול הפיכת הכוונה לדבר היחיד שחשוב. לא בכדי הקצנה דתית נוצרית פירושה התרת מסגרות והעצמת "התלהבות" וחוויה, ואילו הקצנה דתית יהודית פירושה התחפרות עמוקה יותר בדקדוקי הלכה ומנהג.

    אנחנו חיים כיום בתרבות ששמה דגש עצום על הלב ועל המיוחד ושלמדה לזלזל בטקס ובמנהג. תרבות נוצרית פרוטסטנטית, בקיצור. אולי לכן כשאני כותב כאן על חשיבותו של טקס או פורמליות אתם נרתעים מעט, או פשוט חושבים שאני טיפש.

    סליגמן מבהיר בכתביו את חסרונותיה ואת נקודות התורפה של תרבות המושכת בכוח לכיוון ה"כֶן" ומבטלת את המימד הטקסי.

    מאמרו המתורגם בגליון, "כנות וריטואל: ודאות והאחר", מצג את התזה של על הריטואל כמכונן עולם דמיוני ו"ראוי", ועל חשיבותו לחיי החברה הכי בסיסיים שלנו. לא אכנס כאן להגותו, אלא אביא רק פסקה אחת מהמאמר, שבה הוא מדגים את העניין בעזרת דוגמא מחיי משפחה שודאי מוכרים לכולנו:

    המאמר מתורגם על ידי יובל סימן-טוב. 'רליגיה' כולה ערוכה על ידי עוז בלומן ומתנאל בראלי, שכאמור עושים עבודה מצויינת.
    קישור לאתר ואפשרות להזמנת הגליון, בדפוס או ב-pdf.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s