בפרשת השבוע יש את אחת המצוות הקשות בתורה ואחת הבודדות המצוות על הצד הפסיכולוגי של האדם, איסור שנאה של אדם בלב. המצווה נמצאת ברצף של מצוות העוסקות ביחסים בין אדם לחברו:
"לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה' יז לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא יח לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
מבין המצוות נראה שהמצוות הקודמות לה (איסור רכילות ואיסור עמידה על דם רעך) והמאוחרות לה (איסור נקימה ונטירה) מפורסמות יותר בציבור. אולם האיסור על שנאה בלב הוא לא פחות משמעותי.
הרמב"ם בעקבות הגמרא פוסק כי האיסור הוא כאשר השנאה נשארת בלב. ולהפך כאשר האדם מודיע לחברו שהוא שונא אותו האיסור מתבטל. כך כותב הרמב"ם:
"כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא."
אך הרמב"ם לא מסתפק באיסור אלא מחבר אותו לעשה שבא מיד אחריו של הוכח תוכיח:
"כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים."
הציווי הזה להודיע לפוגע שהוא פגע בך הוא מהציוויים הקשים בתורה. הוא מחייב את האדם להודות בכך שהוא פגיע ושניתן לפגוע בו. לא די שמישהו פגע בך אלא אתה גם מראה לו שאתה נפגעת. אם הוא עשה זאת בזדון הוא יודע עכשיו שפגיעתו הקודמת הצליחה ולכן זה מזמין פגיעה נוספת. לכן הציווי הזה הוא מהציוויים הקשים בתורה. הוא מחייב אותנו להודות בפגיעות שלנו.
בהלכה כתוב שהמדד לשנאה נמצא כאשר אדם לא מדבר עם חברו שלושה ימים בגלל השנאה אולם מניסיוני מצאתי מדד נוסף והוא רצון שיקרה משהו רע לפוגע. אצל אדם פגוע עולות במחשבתו איחולים רעים לפוגע, הלוואי שהוא ידרס או יקרה לו משהו רע. כאשר אדם חושב מחשבות רעות ואיחולים רעים על חברו זה סימן שהוא שונא אותו בליבו וסימן לכך שהוא צריך ללכת להודיע זאת לחברו. לרוב יסתבר שזה היה בטעות.
זאת לא מצווה קלה ומבחינה פסיכולוגית היא מהדברים הקשים בחיים. ועם זאת כדי לטהר את המחשבות אין דרך אחרת מלקיים אותה.
י.ד. 
בפרשת השבוע יש את אחת המצוות הקשות בתורה ואחת הבודדות המצוות על הצד הפסיכולוגי של האדם, איסור שנאה של אדם בלב
הרי המצווה הזו קשורה במישרין ליום כפור ובקשה וביחוד מתן סליחות. כשאנחנו סולחים הרי זה בשבל ההרגשה שלנו האישית, כנל שינאה שאוכל אותנו. זה לא שאכפת לנו מה הבן אדם ירגיש לכן נדרש לומר לו אני שונא אותך ולהשתחרר מזה. לא אפת ממנו, זה הכל אני אני אני
ואם אתה לא מאמין תשאל את קמיליה 🙂
אהבתיLiked by 1 person
מתקשר עקיפות הן לפוסט והן ליום השואה.
שיפוט מוסרי, שמסתמך על פרשנות רמב'ם, שטען שהכוונות חשובות מהתוצאות.
(למרות שהערכת הכוונות של האחר היא תמיד ספקולטיבית ואילו התוצאות ניתנות לשיפוט אוביקטיבי).
http://www.historicalmoments2.com/%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%94%d7%a0%d7%94%d7%92%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%92%d7%98%d7%95-%d7%95%d7%99%d7%9c%d7%a0%d7%94-%d7%91%d7%a8%d7%90?utm_source=mailpoet&utm_medium=email&utm_campaign=newsletter-total_1
קטע מהרשומה:
———————-
" … המשטרה היהודית בוילנה, בדומה לגטאות אחרים, גם אם הייתה קורבן של השיטה הנאצית, הייתה החוליה החלשה ביותר בהנהגה היהודית. מן היומנים עולה כי בפעולתה ובדרכי התנהלותה, פגעה ברוח העמידה של הציבור היהודי.
חשיבותו של גנס נובעת גם מדמותו רבת פנים והקוטבית, ומהפרדוקס המתקיים בו. הוא מגלם בתוכו את דילמות ההנהגה היהודית בכלל ודילמות אשר היו אופייניות לגטו וילנה בפרט, כמו החלטתו הרציונאלית לדבוק במטרתו להציל את שארית יהודי ליטא תוך "תשלום" מחיר מוסרי, חברתי ואישי.
בויכוח היסודי על לוחמה והצלה שהתנהל בין היודנראט למחתרת בגטו, היה לדעתי, הצדק עם ההנהגה. רבים מתושבי הגטו סברו שפעולותיו חסרות ערך. כל מעשה שנבע מ"חצר המלכות" נחשב למרעיל. חלק מתושבי הגטו זיהו את הרוע והרשעות עם שמו של גנס.
הוא שאף לתווך בין הגסטאפו המרמה לגטו המרומה, תוך כדי שהוא סופג מהלומות משני הצדדים. מתושבי הגטו שתחילתה ביקורת וסופה שנאה ומאנשי הגסטאפו אשר לא הזדקקו לא לביקורת ולא לשנאה.
לגנס היו מטרות וחזון שתמציתן להקטין את מספר הקורבנות ולהגביל אותם לסוגי אוכלוסייה "בלתי חיוניים" להמשך קיומו של העם. גנס פעל בצלילות דעת ושיקול קשה ואכזרי כדי להגשים את יעדיו . הוא נטל חלק באקציות מתוך הכרה שהממשל הגרמני מסוגל היה לבצע אקציות ולרצוח כל מספר יהודים בכל עת שיחפוץ, באמצעות משטרת הביטחון ויחידות ליטאיות שפעלו בפיקודה וללא צורך בסיוע של גורמי מנהל יהודי בגטו.
גנס ידע שבמידה ובחירת הקורבנות תעשה על-ידי הגרמנים או הליטאים, הראשונים להשמדה יהיו הילדים והנשים ואחריהם האינטלקטואלים – שמבחינת כושרם הפיזי, מקצועם וגילם – ברובם לא יכלו להשתלב במעגל העבודה הפרודוקטיבית הדרושה לגרמנים. שיקולים אלה הביאו את גנס ליטול חלק באקציות באמצעות המשטרה היהודית , לתת את הזקנים והחולים הכרוניים כקורבנות במקום ילדים ונשים בהם ראה את העתיד הקיומי של העם ואנשי האינטליגנציה שהיוו את קניינו הרוחני. הוא הניח שמעורבותו תאפשר לו להתמקח ולהפחית את מספר הקורבנות למינימום האפשרי ובפועל למסור להם מספר נמוך ממה שסוכם.
גנס גם ידע שציות לדרישות הנאצים היה תנאי בל יעבור להמשך קיומו של כל הגטו. הוא ורוב הציבור אשר קיבל את גישתו, פעלו והגיבו בהתאם לתנאים שהכתיבה להם המציאות, וזו לא אפשרה תגובה אחרת. בתנאים אשר שררו, מדיניותו של גנס הייתה היחידה שנתנה תקווה וסיכוי כלשהו לחיים.
אני טוען שגנס לא נכשל בשום מבחן מוסרי ותעיד על כך התמיכה הציבורית לה זכה בכל קונפליקט משמעותי שהתרחש בגטו. כך היה, בהסכמה העקרונית לקונספציה של העבודה כערבות לקיומו של הגטו, בהעדפת טיפולו בגרושים על-פני טיפולם של הגרמנים ובמיוחד בפרשת ויטנברג . הגבול בין המותר לאסור נקבע על ידי הכוונות ובכך אני מאמץ את מסקנתו של הרמב"ם – כשמדובר במעשיו של המנהיג כדי להציל את חיי אחיו: אם כוונתו הייתה להכשיל ולהרע אזי חייב הוא לתת את הדין. אולם , אם הכוונות הן להציל, אפילו אין בטחון או אי אפשר לדעת מראש אם ניסיון ההצלה אכן יסתיים בהצלחה – החובה היא לנסות ולעשות את הנדרש. לא התוצאות קובעות אלא הכוונות. גנס, שכולו היה כוונות טובות, עשה את הנדרש. …"
אהבתיLiked by 1 person
אני יכולה לחשוב על סיבות נוספות לשמירת השנאה בלב (בנוסף לחוסר הרצון להודות בפגיעות, ואולי גם לשמח את מושא השנאה):
1. בגלל עוצמת הרגשות השליליים האדם חש שהוא רוצה לנתק כל סוג של מגע ממי שפגע בו קשה כל כך. החוויה השלילית עדין טרייה, ולפיכך בשלב זה הוא חש רצון שלא לראות יותר לעולם את האחר ולא לדבר איתו יותר. כאשר רגשותיו יתקררו – כבר לא יוכרח לדווח עליהם למושא שנאתו לשעבר.
2. האדם חושש שאם יתחיל להסביר לאחר מדוע הוא שונא אותו – הוא יבטא דברים שאח'כ יתחרט עליהם. דברים שעלולים להפוך את הקונפליקט / את המשבר ביחסים – לפרמננטי. לפיכך הוא מעדיף להמתין עד שתחלוף סערת רגשות השנאה שאותה הוא חש ברגע מסוים.
3. השנוא אינו כל כך זמין לקשר.
דוגמא קיצונית – אדם ששונא פוליטיקאי (או עובד ציבור) שלהערכתו פגע בו קשות. מכתב הכולל את ההסבר לרגשות שנאה בצירוף איחולים שידרס – עלול להביא לזימונו לחקירת שב'כ.
אהבתיאהבתי
אם אתה לא שונא אין שום צורך להוכיח אותו. מה שהיה היה. אם הוא ירצה לבקש ממך מחילה בבקשה אבל יכול להיות שזה כבר לא נצרך.
אבל אם אתה שונא אותו אז מה יעזור שתשמור את זה בלב? המצווה לא אומרת להגיד לו שאתה שונא אותו. המצווה אומרת לשאול אותו למה פגעת בי? למה עשית את מה שעשית?
וכל התוכחות מוסר העצמיות שעסוקות בביקורת על האני מניסיוני רק מונעות את האדם מלעשות את מה שהוא צריך לעשות ומחפות על העצלות שלו. אולי הרצון שלי לבקר את החולה נובע מרדיפת כבוד? אולי אני צריך להתגבר על עצמי ולוותר על הפגיעה (מין תפיסה נוצרית של מסירת הלחי השניה)? וכך אדם עסוק בחיטוטים עצמיים כל ימי חייו במקום בלעשות את הדבר הנכון והקשה.
אני חושב שהבנתי מדוע אתם מתעצבנים על קמילה. אבל אם תשים לב, האני אצל קמילה מעולם לא מחליף טיעונים. במילים אחרות זהו כלי עבודה, או כדי לייצג עמדה בוויכוח (שאותה היא מציגה כעמדה שלה החילונית פמניסטית וכו') או כדי להציג את נקודת המבט שלה כנקודת מבט יחסית שאיננה מתיימרת לאמת המוחלטת.
אהבתיאהבתי
ועדין התורה מצווה לא לשמור זאת בלב. למרות שלא חייבים להוכיח מייד. כבר נאמר אל תרצה אדם בשעת כעסו וכנראה זה נכון גם בכיוון ההפוך. בשעת המריבה עדיף להרגע ורק אם לאחר מכן רואים שיש עדיין רגשות אז צריך לשאול מדוע הוא פגע בך.
באשר ל3 אני חושב שאצל פוליטיקאים אין שנאה בלב. מסבירים להם באופן ישיר למה כועסים עליהם. ועם זאת היה רב אחד שגם התעסק בפוליטיקה שנקט פעם מדיניות ציבורית שפגעה בי באופן אישי. והוכחתי אותו על הפגיעה והוא לא חזר בו ומאז אני מקפיד עליו. אבל אין כאן שנאה בלב. הוא יודע מדוע אני מקפיד עליו.
אהבתיאהבתי
היו המון רגשות בשואה ואנשים מצאו את עצמם במצב בלתי אפשרי. אצל קסטנר אני חושב שהכעס הוא מוצדק. במקרה הזו אולי עדיף לא לדון אדם עד שתגיע למקומו.
אהבתיאהבתי
אני חושב שהבנתי מדוע אתם מתעצבנים על קמילה. אבל אם תשים לב, האני אצל קמילה מעולם לא מחליף טיעונים. במילים אחרות זהו כלי עבודה, או כדי לייצג עמדה בוויכוח (שאותה היא מציגה כעמדה שלה החילונית פמניסטית וכו') או כדי להציג את נקודת המבט שלה כנקודת מבט יחסית שאיננה מתיימרת לאמת המוחלטת.
אתה טועה. האני היה מתקבל אם הטעונים שלה היו הגיוניים אבל הם אידיוטים, ולא אכפת שהם אידיוטים, כל אחד כותב שטויות, אלא שהיא לא מנסה לחשוב כשהיא כותבת, לא בודקת לא שואלת את עצמה, היא רק פותחת את הפה ומקשקשת שטף שטויות מתוך דחף. כמובן שיש לה כוונות טובות, היא כותבת בבלוגים שונים רק כדי לעודד את הכתב. אבל זה שיש לה לב טוב עדיין לא אומר שהיא לא אידיוטים. אם רק היתה עוצרת וחושבת שניה מה היא כותבת. אם היתה מבינה שאנשים היו מעריכים אותה על מוסר, אבל אצלה זה הכל אני אני אני אני, זה מה שדוחף אותה, לטעמי, להבנתי, לחשקוני בלה בל הבלני. ופה נוסיף שיר של חיים ביאליק כמו שהיא אוהבת לעשות לפעמים, או נעתיק קטע ונצטט להראות כמה אני משכילה. היא לא מחפשת את האמת, יש לה בעייה נפשית. היא טיפוס דוחה. ואם דיברנו על דוחה:
שמת לב איך תמריצוש העלה כתבה חדשה? כל פעם שתוקעים אותו לפינה עם שאלות עוקצניות מלגלגות על היותו ביביסט שהצביע לבנט ועומדים על דם ריעם והוא נאחז בקרנות המזבח שלא יטבע בבוז ובלגלוג ומשנה את הנושא על ידי כתבה חדשה, דף חדש.
עוד יבחוש בן שלולית.
יאיר שהיה נאמן לתמריץ מאז שהוא כתב את יהודים על הירח ובא להצלתו אין ספור פעמים כבר בז לתמריץ ולניתוח העקשן שלו. זו הסיבה שהוא וקמיליה חברים, המשותף להם לא האמת חשובה אלא האיגו. אני לא שונא אותם רק מרגיש תיעוב כלפיהם. האם תיעוב ושנאה זה הינו הך?אבל על פי המדרש שלך אם אמרתי להם שהם מעוררי גועל אני פטור לא? הכל בסדר?
אמרו פעם לקמיליה: לפני שאת מדברת תחשבי האם מה שאת אומרת נכון, נחמד, מוסיף לשיחה. והיא אמרה אבל זו צנזורה אני זכאית להביע את דעתי ותמריצוש נתן לה לייק. שני פסיכים בביוב. אם אדם מעורר בך גועל האם על פי המשנה צריך לומר לו?
אגב, אתה טועה, בחיינו אם יש לך שכל אתה לא תגיד לדם שאתה שונא אותו, תשמור בלב הכל. עדיף
אהבתיאהבתי
אשריך דרור,
א. שאינך שומר את השנאה בלב אלא אומר אותה בפה מלא. וזאת בניגוד להמלצה שאתה עצמך כתבת כאן לשמור את השנאה בלב. כמו שאומרת התורה על אחי יוסף "ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית לז ד) ואומר רש"י על אתר שמתוך גנותם אתה לומד שבחם, שלא דברו אחד בפה ואחד בלב.
ב. שאתה מקשה על דברי תורה ומתוך כך אתה מהרהר עליהם. ומתוך כך תעמוד על טעמם.
אהבתיאהבתי
גדול אתה, לך יש אינטגריטי. להסכים אתך או לא להסכים אתך עדיין יש עם מי לדבר, להחזיר את הכדור אתה יודע כמו פדרר, ומשפר את המשחק של השני. מורה טוב הוא מי שגורם לתלמיד לחשוב ולעכל גם שבוע אחרי השעור, גם כשהוא מגיב בציניות 🙂
אבל על זה? מה אפשר לצפות מזה?
י.ד. בטווח הארוך שיעורי הפריון יקבעו. יש ירידה בפריון המוסלמי בגליל.
אהבתיאהבתי
העמדה שלי היא פשוטה. לדבר לגופו של אדם זו גסות רוח לטעמי. צריך לדבר לגופה של טענה. אין לי בעיה עם ביקורת חריפה שכתובה באופן חריף אבל היא צריכה להתייחס לטענה מסוימת ולא לכותב. אני לא מצנזר (רק על כתיבה גסה והיתה כבר הודעה אחת שצנזרתי ואח"כ הכותב תמה לאן היא נעלמה). כמו שניסח זאת טרומן 'מי שנכנס למטבח צריך להתמודד עם החום'. אבל אני מודה שכתיבה לגופו של אדם מביכה אותי מאוד. כמה גסות רוח צריך בשביל זה?
לא טוב לך, אל תקרא. אל תעקוב. אף אחד לא מכריח אותך. יש לך ביקורת קונקרטית על טענה מסוימת תכתוב, גם בלשון חריפה. מצידי אפשר לבקר כל טענה שאדם כותב. אבל לכתוב על אנשים אחרים? להלבין את פניהם? מי שמע כדבר הזה?
משונה מאד ומצער מאד.
אהבתיLiked by 1 person