ספר הג'ונגל

לאחרונה רצינו להראות לילדים את הסרט ספר הג'ונגל. בתחילה שמנו להם את הגירסה מ2016. מהר מאד אנחנו והילדים הבנו שלא זה, ואחרי חיפוש קצר הגענו לסרט מ1967 שאותו ראינו בתור ילדים. הסרט הראשון הרבה יותר איכותי אך למי שמכיר את הספר עצמו של רידיארד קיפילנג קשה לא לשים לב להבדל בין הספר ובין הסרט. קשה גם לא לשים לב להבדל בין הסרט הראשון לסרט השני. מדובר בשלוש יצירות שונות שלכאורה ממוקמות באותו מקום ועם אותה עלילה אך בפועל נותנות סיפורים שונים לחלוטין. השוואה בין הסיפורים מלמדת לא מעט על השינוי שעברנו מאז רידיארד קיפלינג.

ספר הג'ונגל של רידיארד קיפלינג מתאר את סיפורו של מוגלי ילד זאבים אשר ניצל בידי להקת זאבים ומגודל על ידם ועל ידי שורה של עוזרים, הדוב הזקן בלו, הפנתר בגירה ונחש הקוברה קאה, לחיים בג'ונגל. הג'ונגל מתואר בספרו של קיפלינג כקהיליה מוסדרת היטב בידי חוקים הנאכפים בידי הפיל חטי ובניו. האויב של מוגלי הוא הטיגרס שארחן המנסה להרוג את מוגלי בכל הזדמנות. בנוסף מוגלי נתקל בקופי הג'ונגל אשר חסרים כל כבוד למוסר הג'ונגל ובעוד הרפתקאות שונות. בשלב מסוים מוגלי נוטש את חיי הג'ונגל כדי לחיות עם בני האדם. ושם על ידי שימוש בעדר בקר ובחבריו הזאבים הוא הורג את הטגריס שארחן. מותו של שארחן לא עובר ללא תגובה של בני האדם. מוגלי מסתכסך עם הכפר המאיים על הוריו המאמצים. כתוצאה מכך הוא חוזר לג'ונגל ומשתמש בכוחות הג'ונגל כדי להחריב את הכפר. בסוף הספר מוגלי מתאהב בנערה ועוזב את הג'ונגל.

הסרט "ספר הג'ונגל" מ1967 מתאר ג'ונגל שונה. הג'ונגל של הסרט איננו קהיליה בעלת חוקים. הפיל חטי מוצג כקצין הצבאי מטורף הרודה בלהקת הפילים שלו כאילו היא מחלקה צבאית תוך התעלמות משאר החיות בג'ונגל. אין קהיליה בג'ונגל, גם אין חוקים. כל חיה לעצמה. הדוב בלו, שבספר של קיפלינג מוצג כדב זקן החונך את מוגלי לחיי הג'ונגל, מוצג בסרט כהולל בטלן אשר החוקים שלו הם צרור עצות כיצד להפיק את המיטב מחיי הג'ונגל. הנחש קאה מפסיק להיות חבר של מוגלי וכל מטרתו היא למצוא את ההזדמנות לאכול את מוגלי. מה שנשאר זה רק המאבק בין שארחן לבין מוגלי. ועם זאת יש צדדים חיובים בסרט. הדוב בלו אמנם איננו הדמות המהוגנת שיש בספר אבל הוא חבר נאמן של מוגלי המוכן להקריב את חייו במאבק נגד הטיגריס שארחן. הפנתר בגירה הוא טיפוס אחראי הלוקח על עצמו לקחת את מוגלי לכפר בני האדם לאחר שלהקת הזאבים מסירה את חסותה ממוגלי בעקבות האיום של שארחן ועל הדרך משתדל להתמודד עם כל הצרות שמוגלי עובר. למרות שהסרט עושה כמה שינויים הוא עדיין זוכר את הודו הקלאסית ופועל בתוכה. חטיפת מוגלי בידי הקופים מובילה אותו לארמון הודי נטוש שמשם הוא ניצל בידי בגירה ובלו. הסרט עושה כמה שינויים מהספר אבל הוא עדיין קשור לעולם ההודי שהספר נטוע בתוכו.

מה שאמרנו על הסרט מ1967 קשה לומר על הסרט ב2016. זה עדין נשאר דיסני אבל הרוח השתנתה לחלוטין. מבחינה ויזואלית הסרט הפך לסרט מונפש. מוגלי מוצג כילד אמיתי. גם בלו מוצג כדוב אמיתי. מבחינת התסריט הכל השתנה. בלו הופך לחבר נצלן שכל מטרת חברותו עם מוגלי היא לנצל את מוגלי לאסוף דבש בשבילו תוך כדי שהוא משקר למוגלי שהדבורים אינן עוקצות. גם הניתוק מהמציאות ההודית בולט. כך למשל בלו מסביר שהוא צריך לישון שנת חורף. דובים לא ישנים שנת חורף בהודו. כחלק מתהליך הגיוון (Diversity) שעובר על החברה האמריקאית הנחש קאה מוצג כנחשה. כל השינויים הללו מציגים סרט שונה מאד ולכן זה לא מפתיע שסוף הסרט מסתיים בשרפת חצי הג'ונגל בידיו של מוגלי כחלק ממאבקו בשארחן. בעולם שבו אין חברים ואין ידידים כל מה שנשאר זה מלחמה מוחלטת ביריב.

שלושת היצירות הללו מציגות אם כן שינוי תרבותי עמוק בחברה המערבית. קיפלינג מציג חברה מסורתית המקבלת את הכרח בחוקים ואת הצורך לציית להם כתנאי ליצירתה של חברה הרמונית. הסרט מ1967 כבר לא מאמין בחברה הרמונית ובקיומם של חוקים של הקהיליה אבל הוא עדין מאמין בחברות. החברות של מוגלי עם בלו היא חברות אמיתית. הוא גם מאמין במחויבות מוסרית שיש לבגירה כלפי מוגלי. בגירה אמנם לא חבר של מוגלי כמו בלו אבל הוא מחויב אליו. הסרט מ2016 כבר לא מאמין בחברות וגם לא במחויבות מוסרית. הדוב בלו שמציג את עצמו כחבר ותיק של מוגלי רק רוצה להשתמש במוגלי כדי להשיג דבש והוא אדיש לכך שמוגלי יעקץ בידי הדבורים. די ברור שהסרט מ2016 מבקר את אידיאל החברות של הסרט מ1967. האמונה של הסרט מ1967 שיכולה להיות חברות אמת מוצגת ככוזבת בידי הסרט מ2016. בשבילם כל חברות היא צבועה ונצלנית. בשלב זה הילדים שלי, ולמעשה גם אני, נטשנו את הסרט כשהרגישו שבמקום להנות ממנו זהו סרט משעמם עם דמויות צבועות.

ספר הג'ונגל הוא אחד מיצירות המופת של רידיארד קיפלינג לצד הספר קים והשירים של רידיארד קיפלינג. במצב הזה לא פלא שיצרו סרטים על בסיסו. ועם זאת ניתן לראות כיצד הסרטים מתרחקים מהיצירה המקורית ומציגים יצירות אחרות לגמרי. את המהפך שעובר קאה כבר בסרט הראשון ניתן להבין. נראה שהתרבות האמריקאית לא מסוגלת להכיל נחש כגיבור חיובי. כבר יותר קשה לעכל את השינוי שהוא עובר לנקבה בסרט השני. אולם הקושי האמיתי הוא השינוי התרבותי. הסרט הראשון אמנם ויתר על רעיון הקהיליה אבל שימר את רעיון החברות והמחויבות המוסרית. הסרט השני בן זמננו יוצא גם נגדם והוא משקף חברה שהפסיקה להאמין בחברות ובמוסר. חברות, טוען הסרט מ2016, היא מסווה לנצלנות. ניתן לקיים יחסים אד הוק על בסיס תועלתני אבל אין מקום לחברות שמוכנה למסור את חייה לטובת החבר מהסוג שהציג בלו בסרט ב1967. אם הסרט מ1967 האמין עדין בחברות אמת כפי שהוא הכיר אותה מאמריקה של אותם שנים, באמריקה של 2016 האמונה הזו פגה. על קהיליה עם חוקים מחייבים במובן שקיפלינג ראה אין מה לדבר. היא כבר פסה ונעלמה מהעולם.

15 תגובות בנושא “ספר הג'ונגל

  1. מוצלח ומהנה ביותר. לא זכור לי שהסרט הראשון של דיסני ממש מבטל קהילה וחוקים. התאור שלך הולם את רוב העולם המערבי כולל ישראל.

    Liked by 1 person

  2. גם אני לא זכרתי את זה אבל כאשר אתה רואה את זה בתור מבוגר ואתה משווה את הסרט לספר ההבדל בולט מיד.

    אהבתי

  3. הרשומה שלך הזכירה לי את העצה לא לחזור, לאחר עשרות שנים, לספרים ולסרטים הזכורים לך בחיבה רבה מילדותך.
    רק לעיתים מאוד נדירות אינך מתאכזב. מה עוד שרק לעיתים רחוקות אתה מוצא שהילדים שלך מתלהבים ממה שאתה עצמך כל כך התלהבת ממנו בילדותו.

    בנימה אחרת – הרשומה שלך מחזקת את אחת הטענות של גדי טאוב. לטענתו "פוליטיקת הזהויות" הפרוגרסיבית, ופיצול בני אדם לתתי-תתי-תתי קבוצות (*), נועדה להפוך את החברות האנושיות ואת הלאומים לאוסף ענקי של אינדיבידואלים. כאשר מפוררים (באמצעות פוליטיקת הזהויות) את הסולידריות בחברה אנושית כלשהי – כבר די קל להפוך את האטומים הבודדים לאזרחי היקום כולו.
    זו הדרך ליצירת החברה הפתוחה הכלל – עולמית שעליה חולם ג'ורג' סורוס.
    על פי תיאורך את גלגולי ספר הג'ונגל – נראה שגם אולפני דיסני מגויסים לקירוב "אוטופיה פרוגרסיבית" זו.

    ————————
    (*) דוגמא: קבוצת הטרנסג'נדריות, המוסלמיות, ממוצא מעורב של שחורים ולבנים, המעוניינות לעסוק בספורט תחרותי ומוחות כנגד הניסיונות לאסור עליהן להתחרות בקרב נשים. לטענת פוליטיקה הזהויות – הן שונות מהותית מקבוצת בעלות אותו רקע אותן שאיפות אך שייכות לקבוצת הלבנות ו/או הנוצריות.
    הן גם אמורות להיות שונות מטרנסגנדריות, מוסלמיות, שחומות עור, שמנסות להתקדם, ולקבל את "המגיע להן" במגזר הציבורי.

    אהבתי

  4. ****הרשומה שלך הזכירה לי את העצה לא לחזור, לאחר עשרות שנים, לספרים ולסרטים הזכורים לך בחיבה רבה מילדותך.

    נראה לי קקמילה שהחמצת כתמיד את הפואנטה, י.ד חוזר ואומר "גם אני לא זכרתי את זה, אבל כאשר אתה רואה את זה בתור מבוגר ואתה משווה את הסרט לספר ההבדל בולט מיד".
    בתור מבוגר, ובהחלט בתור אב, הוא מבין את הדברים מזוית שונה, הוא פתאום מבין רבד עמוק, זה מעשיר את עולמו, עושה אותו פיקח יותר והוא מעביר את זה אלינו. זו הפואנטה של כל הרשומה שלו שהיא מבריקה. להגיד לו " לא לחזור, לאחר עשרות שנים, לספרים ולסרטים הזכורים לך בחיבה רבה מילדותך" זה להגיד לא הבנתי אותך או עדיף לך שתשאר טיפש מאושר עם סרט של דיסני.

    הסיבה שאת לא מבינה את זה היא שאת לא יוצרת אלא מבקרת. מבקר תמיד מעביר ביקורת ומחפש מה לא בסדר אצל אחרים, על זה הוא חי.כל התגובות שלך הן שליליות, מחפשות את היוצאי דופן כדי להעיר עליו. אם את יכולה לבקר מישהו חכם אז את כנראה חכמה ממנו.

    האם את טורחת לקרוא את התגובות שלך פעם שניה ולחשוב האם זה אמת? האם יש טעם לכתוב את זה?

    אהבתי

  5. דווקא סרטים ישנים של דיסני מתיישנים היטב. יש כמה דוגמאות של סרטים של דיסני שעדין מהנים מאד – דמבי, העיבוד לרוח בערבי הנחל, וגם הגירסא מ1967 של ספר הג'ונגל. אני מסכים שחלק מהסרטים בעבר הם קצת איטיים. טוב צריך לבחור איזה סרט לראות.

    אני דווקא תולה את השינוי שחל במערב למציאות של חוסר אמון במתירנות המינית המפוררת עם הזמן את מושג הברית. האמונה שמיניות צריכה להיות חופשית ולגבור על כל מעצור חברתי או מוסרי (כולל זוגיות ממוסדת משפחתית) מעלה את חוסר האמון בין בני אדם ומביאה לבסוף למחשבה שאי אפשר לסמוך על בני אדם. אולי אני ארחיב על כך בפוסט נפרד.

    אהבתי

  6. לי.ד.

    מסכימה שקיימים יוצאי דופן שמתיישנים היטב. למעשה – הם מגלים איכויות של יצירה קלאסית.

    איני בטוחה שמתירנות מינית
    / החתירה למיניות חופשית הם שמובילים את התהליך.
    יתכן שזו רק אחת מתופעות הלואי. אך איני בטוחה.
    אשמח לקרוא על כך את הפוסט שתכתוב.

    קיימת אפשרות שהאלמנט המוביל את "הפרוגרסיבים" הוא הרצון לפרק גם את הנאמנויות המשפחתיות. כולל החתירה לפורר את קשרי הורים עם ילדיהם. לא רק את הקשרים הזוגיים.

    ברוסיה הבולשוויקית, "גיבור האומה", שדורות של ילדים בבריה'מ וגרורותיה חונכו (בבתי הספר ותנועת הנוער) להעריצו, היה ילד שהלשין לרשויות שהוריו לא צייתו לכל הנחיות המפלגה.
    על גורל אותם הורים אומללים – מיותר להרבות בדברים.

    ניתן גם להיזכר שיו'ר מפלגת העבודה, השרה מירב מיכאלי, טענה שהמקום המסוכן ביותר לילדים הוא בית הוריהם. (טענה שיכולה להצדיק את צמצום חופש ההחלטה של הורים לגבי ילדיהם ואפילו הוצאה סיטונית של ילדים מחזקת הוריהם). אולי איזכור מרומז ל"חינוך המשותף", הידוע לשמצה, שהיה בעבר בקיבוצים.

    אהבתי

  7. לדרור,

    שאלת: "האם יש טעם לכתוב את זה?'
    ——————————
    תשובתי: אין שום טעם!

    כפי שהיטבת להסביר זו לא הייתה טעות מצידי (טעות שאולי הייתי יכולה להכיר בה ולתקנה) אלא ראיה לפגם מאוד בסיסי במבנה אישיותי.

    כתבת: "את לא יוצרת אלא מבקרת. מבקר תמיד מעביר ביקורת ומחפש מה לא בסדר אצל אחרים, על זה הוא חי.כל התגובות שלך הן שליליות, מחפשות את היוצאי דופן כדי להעיר עליו. אם את יכולה לבקר מישהו חכם אז את כנראה חכמה ממנו."
    —————–
    אישיות פגומה כל כך – אינה ניתנת לתיקון!
    בודאי לא באמצעות ביקורות ונזיפות ממגיבים אנונימים באינטרנט.
    לפיכך אין שום טעם שתבזבז עלי את זמנך ואת מרצך.

    אהבתי

  8. קטע מערך הויקיפדיה:

    פַּאוֶול טרופימוביץ' "פאווליק" מורוזוב (ברוסית: Па́вел Трофи́мович "Павлик" Моро́зов;‏ 14 בנובמבר 1918 – 3 בספטמבר 1932) היה גיבור לאומי של השלטונות הסובייטים, אשר, לפי המיתוס, נרצח על ידי משפחתו משום שבנאמנותו למדינה הלשין על אביו. דורות של ילדים בברית המועצות גדלו על דמותו של מורוזוב כגיבור אשר עמד מול החברה, ולמען המולדת הלשין על הקרובים לו. הילד מורוזוב הונצח בספרי ילדים רבים, בשירים, מחזות, פסלים ויצירות אחרות, והוא כונה "פיוניר מספר 1" בברית המועצות.

    אהבתי

  9. לדעתי במקרים כאלו הגורם המכריע הוא ההוויה (המציאות) ולא האידיאה או האידיאולוגיה. סיפורים כותבים מהחיים, מהמציאות עצמה. חוסר היכולת של התסריטאים של הסרט מ2016 לצייר חברות אמיתית נובע מכך שבסביבה שלהם אין חברות אמיתית. הכל אינטרסים. ומכאן הביקורת שלהם על הסרט מ1967 כסרט תמים. וכאן צריך לשאול מה הגורם לכך שהם לא מכירים חברות אמת? האם זה באמת בא מאידיאולוגיה או שזה בא משינוי חברתי שצריך להבין את הגורמים לו (ותמריץ היה מוסיף את התמריצים לו).

    אהבתי

  10. האפשרות היחידה, שעלתה בינתיים על דעתי, להעדר חברויות אמת (בתקופתנו בהשוואה לחמישים שנה קודם) היא הגדלת הניידות הגיאוגרפית.

    בארה'ב צעירים רבים עוזבים בגיל 18 את האזור בו גדלו – ועוברים להתגורר במרחק אלפי ק'מ מחבריהם בילדות.
    גם לאחר מכן – מדי 2-4 שנים רבים מבצעים "רילוקשיין" במרדף אינסופי אחרי מקום עבודה מפתה יותר.
    חברויות, שברור מראש שיהיו קצרות טווח, הן במהותן שטחיות יותר ואינטרסנטיות יותר מאשר חברויות שנמשכות עשרות שנים.

    נראה לי שבישראל, כמדינה קטנה יותר גיאוגרפית, קשרים משפחתיים וחברתיים נוטים להיות פחות זמניים, ומכאן יותר מעמיקים.

    Liked by 1 person

  11. בארה'ב צעירים רבים לא עוזבים בגיל 18 את האזור בו גדלו –ולא עושים רילוקישן. מאיפה המצאת את זה? לא מקושר למציאות. זה סתם ברבור שמתבסס על הרצון שלך קמיליה "לתרום" משהו כשאין לך מה לומר. זה פשוט שטויות. מעט מאד אנשים עוזבים את המקום בו גדלו בארה"ב ויש כיום אינטרנט ווואטסאפ שמאפשר להמשיך ולקיים חברויות. באותה מידה יכולת לומר שבישראל עלית מחירי הדירות במרכז בישראל גורם לאנשים לעבור לפריפריה ולאבד את החברויות. נראה שאין לך שום נסיון בחיים, שום יכולת לעבד את מה שאת קוראת, את צרת אופקין. אנשים מאבדים חברים בשל שינויים שקורים להם בחייהם. וממילא לא נראה לי שהחברויות בישראל עולות במשהו על חברויות במדינות אחרות. אם היו לך חברים לא היית מוציאה כל כך הרבה זמן בתגובות בבלוגים היית עם החברים או המשפחה. חברויות יש רק אצל הדתיים. בית כנסת וארועים חברתיים של חג.

    אהבתי

  12. אם אני מבינה נכון – אזי אמונה בגורלם השונה של יחידים בעולם הבא מכוונת את הנוצרים לחברה מאוד אינדיוידואליסטית. כל אחד חייב לדאוג, בעולם הזה, לעתידו בעולם הבא.
    ואילו אמונה בהגעת המשיח (כש"כולם" מחכים ביחד או כש"כולם" נגאלים בבת אחת) מכוונת את היהודים לחברה הרבה יותר קולקטיביסטית.

    האם הבנתי נכון?

    כרגיל אצלך, 10 מתוך 10 את מבינה הפוך. ומאחר וי.ד נתן לך לייק, טוב אין לו ברירה זה חלק מהסכמים קואליציונים, אסביר לשניכם:
    "עתידו" של הנוצרי בעולם הבא תלוי בהתיחסותו לחברה. יותר מאשר ביהדות. כמו שהסביר יאיר, מכיון שישו המשיח הגיע צריך להתבסס יותר על העולם הבא. הקיום שלנו הוא זמני ואם ננהג כראוי בעולם הזה נזכה לתגמול, וכראוי הוא בערך מה שאנחנו קוראים תיקון עולם. כל מה שישו עושה זה לחלק אהבה בלתי מוגבלת ולהגיש את הלחי השניה ועל הנוצרי לחקות אותו ולאהוב את האחרים ולסלוח להם על בסיס יומי לא אחת לשנה כמו אצלינו, אצלנו יותר אינדיבידואליסטים. החברה והכלל הם בחשיבות עליונה אצל הנצרות כי היא הבסיס לקיום. אם נקשר את זה לשיחה הקודמת שאין יותר חברים וחברויות, יש, אם אתה נוצרי, זה ממלא את החסר כי זו החובה.

    לגבי הויכוח שלך י.ד. עם יאיר. תושבות היא הגבלת חירות, אתה סותר במידת מה את עצמך בשאלה שאתה לא בטוח לגביה בשל קושי בהגדרות, הקונליאליזם הביא ליותר חירות מאשר הדה קונליאליזם, את זה גם אתה טוען אבל אתה עובר לטענה: אם הם רוצים באופן דמוקרטי להתאבד ולאבד מבחירה את החירות זו בעייה שלהם. פרימיטיבים לא יודעים מה טוב להם. אתה היית נותן זכות בחירה לקמיליה שלא מבינה מהחיים שלה וכולה אשה מזרחית מהפריפריה?
    ברחבי העולם קיים המושג תושבות בלי קשר לחירות וכמובן קיים אזרחות ללא חירות. ברוב מדינות העולם, אולי בכולן קיימת תופעת התושבות, בסין אתה לעולם לא יכול להיות אזרח, גם ביפן כמעט בלתי אפשרי, כנ"ל בשויצריה.
    ברוב המדינות האלו התושב מקבל את מלוא הזכויות של אזרח פרט לזכות הבחירה.
    אתה טוען שאם מונעים מפלסטיני את זכות הבחירה מגבילים את החרות שלו כשברשות הוא יכול לבחור בפחות חירות מכיון שהוא אידיוט וזו התרבות שלו. השימוש שלך בהגדרה חירות מבלבלת אותך, חופש בחירה זו לא חירות. חירות זה כשכל אדם יש זכות לקבל החלטות לגבי חייו באופן עצמאי, בעוד שהבחירות היא לרשות, ב "חירות" קיים שוויון משפטי בין בני האדם. הגבלת זכות הבחירה לא שונה מהגבלת החירות שלך על ידי דרישה לשלם מיסים ולא להחנות את המכונית שלך על חניית השכן. בכל מישטר בני אדם מגבילים את החירות שלהם תמורת משטר מסודר.
    וההפך: תמריץ מאפשר לקמיליה לדבר שטויות ולא מבקר אותה מכיון שהוא ליברל דפוק וחושב שאם יהיה לו קול נשי בבלוג ככה זה יעשה אותו בעל אי קיו גבוה, אז הוא נותן לה חירות יתר, מכיוון שכל אחד שהיה מזיין את השכל כמוה הוא היה קוטל אותו. אז בזה שהוא לא נוהג בשוויון הוא מגביל את החירות של האחרים? של המבקרים אותה?
    אתה נאיבי י.ד., באופן קבוע, וחושב שכולם נוהגים לפי הכללים. זה נכון אולי בישיבה אבל מחוץ לישיבה אין כללים ואין חוקים.
    יש ב מידה השבוע כתבה על החוקים שמדינות לא מכבדות לכן האו"ם נראה כמו שהוא נראה. מומלץ, זו המציאות

    https://mida.org.il/2022/02/12/%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%97%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d/

    אהבתי

  13. סתם דרור זה עניין של דרך ארץ. להתייחס לגופה של טענה ולא לגופו של כותב. גם אם קמיליה היא לא השמאלנית האשכנזית שהתפכחה כפי שהיא מציגה את עצמה אלא מזרחית מהפריפריה מה זה משנה?
    יש טיעון תתמודד עם הטיעון. תתקן אותו, תביא נתונים או דוגמאות נגד. ירידה על הכותב לא מכבדת אותך או כל אחד מהכותבים האחרים פה. מבחינת שגיאות כתיב בסיסיות כמו כתיבת גוף ראשון עתיד כגוף שלישי עתיד (אני יביא) לא ראיתי שגיאות אצל קמיליה. אצל אחרים ראיתי. האם זה משנה את ההתייחסות שלי לטענות שלהם? לא. זה נחמד להרגשה האישית אבל לטעמי הדיונים נועדו לברר טיעונים. לא לרדוף כבוד. אם מישהי או מישהו מציג/ה טיעון ברור אני מכבד אותו. אם לא, לא. זה שאתה נגרר למבוך הזה לא מכבד אותך לטעמי עד כמה שאתה ידען וחכם.

    לגבי התושבות אני אמשיך מאוחר יותר.

    Liked by 1 person

  14. בניגוד לרוב הכותבים אצל תמריץ, אתה לא מתווכח כדי לנצח אלא כדי להגיע לחקר האמת. אין לך בעייה להעלות טענה שסותרת את דעתך, לתהות, וזו תכונה שגורמת לי ולאחרים להעריך אותך.

    Liked by 1 person

  15. בעניין הנצרות נראה לי שהנקודה היא שהעולם הבא של הנוצרים הוא גאולת הנשמה בעוד שבשביל היהודים הגאולה היא גאולת האומה, שיבתו של משיח, קיבוץ גלויות ובניית בית המקדש. בשביל חלק גדול מהנוצרים הישועה מגיעה מאמונה בלבד בלי צורך במעשים. השלום העולמי יושג כאשר העולם כולו יאמין בישו אבל מעבר למסיונריות אני לא יודע אם אכפת לנוצרי התנהלות של כלל הקהילה. בשביל היהודים לעומת זאת לא מספיקה אמונה. אדם נדרש לקיים מצוות, לשמור שבת, לאכול כשר וכדומה. ומעבר לכך כל פרט מחויב שגם שאר הפרטים היהודיים ישמרו מצוות. וזאת בנוסף לשיש חיובים על הקהיליה כולה. הנוצרים גונו לא פעם על כך שהם ביטלו את המושג לאום לטובת הפרט. רק גאולת הפרט חשובה ואין עניין בהצלחת הלאום.

    בעניין התושבות יש הבדל בין אם אתה החלטת דרך הנציגים שלך בכנסת להטיל על עצמך מיסים לבין כאשר גורם אחר שאין לך שליטה עליו מטיל עליך מיסים נגד רצונך. נכון שרוב מדינות העולם מאפשרות תושבות לאדם זר אך לרוב לאותו אדם זר יש אזרחות במדינה האחרת שאליה הוא יכול לחזור במקרה שהתושבות שלו פוקעת. מציאות של חוסר אזרחות כלל היא מציאות נוראית שבה האדם חסר גב מדיני כל שהוא. ולכן אי אפשר להשוות את זה לתושב זר עם אזרחות מוכרת ממדינה אחרת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s