היסטוריה לא מה שחשבתם

בזמן האחרון ישנה עדנה בכתיבת היסטוריה פופולרית במדינת ישראל. שני ספרים יצאו בשנה האחרונה. האחד הוא הספר "שווים – סיפורה של ספרטה" של ניל בר שאפשר לקרוא ביקורת מעולה שלו אצל דני אורבך, והשני 'עשרה פרקים על- היסטוריה לא מה שחשבתם' של רועי בנימין גרבר. לספר השני מוקדש הפוסט הנוכחי.

בתולדות הרעיונות ישנו מונח הנקרא היסטוריה ויגית. לרוב המונח מוצג לגנאי. ההיסטוריה הויגית מתעלמת מתהליכים מטריאליסטים במציאות, היא וולנטרית מידי ויש שיאמרו אף צפויה מידי. מה שמאפין את המבקרים שהם לרוב לא טרחו לקרוא את ההיסטוריה הוויגית. זה חבל כי ההיסטוריה הוויגית נותנת נקודת מבט קצת בסיסית על ההיסטוריה המערבית שהמבקרים שלה מנסים להתעלם ממנה. בשביל הוויגים מוסדות זה עניין חשוב. מוסדות מאפשרים את החירות האנושית. מוסד הפרלמנט, למשל, יצר מהפכה בדינמיקה של יחסי הכוח בחברה. במקום שולט ונשלט קיבלנו גוף המייצג את האזרחים בדרך של בחירות חוזרות והמאפשר שלטון עצמי של האוכלוסיה. זכויות הן גם עניין חשוב. כאשר יש זכויות האדם זקוף. בלי זכויות האדם נכפף מול השלטון. לאחרונה מדינת ישראל מציעה לצנזר פוסטים שלדעתה מבלפים. זו הצעה עצובה. חלק מהזכות של חופש הדיבור מגיעה מהזכות לשקר, לבלף לבלבל ולקשקש. הזכות הזו המערערת על מערכת הכוח החברתית מזכירה לכולנו שאין לאף אחד מאיתנו מונפול על האמת. גם לממשלה אין מונפול על האמת. גם לא לממסד המדעי. מה שנשאר זה שיקול הדעת של היחיד שצריך להחליט לבדו מה נכון ומה לא. האדם נשאר קנה המידה האחרון מה נכון לדעתו ומה לא (זה לא אומר שאין אמת רק שאין לנו שליטה עליה). גם זכות הקניין היא עניין חשוב. זכות הקניין נותנת לאדם את רשות הפרט. כאשר יש רכוש יש גם מרחב אישי. לעבד אין מרחב אישי. לבן חורין יש. וכמובן לבסוף ישנה הזכות להחליף את השלטון. אין מוסד שאיננו כפוף לביקורת של הנשלטים; מה שמסביר חלק מהבעייתיות בהתנהלות של בית המשפט העליון כיום. ההתפתחות של המוסדות הללו והדחתם את המוסדות הקודמים ששלטו בעולם כמו המלוכה והעריצות השרירותית הם הסיפור שלנו כיום. התחלנו שם. השכחה של ההתחלה הזו יוצרת עיוות היסטורי ומאפשרת לכל מיני גישות א-הומניות ואנטי הומניות להופיע. בשביל הגישות הללו ההיסטוריה היא עניין שרירותי המתקיים מעבר לאדם ולמטרות של האדם. המוסדות האנושיים אינם משחררים את האדם ושומרים על החירות שלו אלא יוצרים אשליה כוזבת המסתירה את היות האדם יצור סביל הנשלט על ידי דמיונות ואשר השחרור היחידי שלו נמצא בניפוץ אשליית החולף דרך טכניקות מדטטיביות.

לגישה הויגית שותפים כיום  אנשים שונים מהצד השמאלי של המפה כמו עינת וילף או מהצד הימני של המפה הפוליטית כמו בנימין נתניהו. משותפת להם ההנחה כי העם שולט והוא שולט בעזרת המוסדות הנבחרים שלו. כדי לשמר את ההבנה הזו צריכים ספרים שיספרו את ההיסטוריה מנקודת המבט הויגית ציונית. לפני מאה שנה היה זה ההיסטוריון האנגלי טרווליין שיספר זאת מנקודת המבט האנגלית אולם מאז חלפו שנים ולא קמו היסטוריונים לכתוב עליה. נראה היה שהגישה הויגית ניצחה, הדמוקרטיה משתלטת על העולם ואין צורך לדבר בשמה. בשנים האחרונות הגישה הזו איבדה מכוח השכנוע שלה. תהליך ההזדקנות של אומות דמוקרטיות וותיקות הביא לגלי אוכלוסיה המתנגדים לדמוקרטיה חולשתן הכלכלית של מדינות מערביות והתחזוקתה של סין הלא דמוקרטית יחד עם כוחות לא דמוקרטים אחרים כמו רוסיה מכרסמים בוודאות של המובן מאליו. לצד תהליכים אלו מתרחשים גם תהליכים חברתיים אחרים כמו עלייתן של גישות לא ויגיות המדברות בשם זכויות האדם בעודן חותרות תחת השלטון הפרלמנטרי. זה יכול להיות באופן רשמי כמו באירופה באיחוד האירופי הלא דמוקרטי או בארצות הברית בגישות השמאל הקיצוניות. כל הגישות הללו כופרות במשטר הפרלמנטרי על מוסדותיו החוקיים השונים. שלילת הציונות תופסת מקום נכבד בגישות הללו ובדברן בשם החירות הערבית אותה הם מכנים בעקבות המסורת הנוצרית-רומית 'פלסטינאית' הם שוללים את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארצו העתיקה. במצב הזה כדאי לחזור ליסודות הויגיים הישנים של ההיסטוריה המערבית.

רועי בנימין גרבר עושה זאת בכתיבת ספר היסטוריה לנוער. הוא לוקח 10 פרקים שהוא מזהה כשלבים בהיסטוריה המערבית-ציונית שלנו ומתאר אותם בשפה קלילה והומוריסטית. הוא משמיט הרבה, מדלג הרבה, ולא לגמרי נותן תמונה קהורנטית אבל בסופו של דבר הספר שלו מצייר תמונה ברורה כיצד הגענו עד הלום. זה לא מעט. הוא מזכיר לקוראים דמויות נשכחות כמו המלכה אליזבת, וושינגטון, נפוליון וביסמרק. הוא טורח לדבר על אביב העמים, מלחמת העולם הראשונה (המלחמה העולמית כפי שכונתה עד שמלחמת העולם השניה פרצה) ועל המלחמה הקרה. והוא גם טורח לתת היסטוריה ציונית מקוצרת כולל 15 עמודים של סימונים לכל קהילה של 1000 יהודים שאבדה בשואה. לקינוח הוא קצת מדבר על היסטוריוגרפיה על שיבת הלאומיות וגם על אלוהים. גרבר הוא בחור מאמין. הוא למד במכינה בעלי ולטעמו ההיסטוריה האנושית הויגית-ציונית באה דווקא ממקום של אמונה באלוהים. הוא לא מזלזל בחילוניים או בדמויות לא יהודיות אבל הוא כן מאמין שבסוף זה מתכנס לטענה קהורנטית על המציאות שיכולה להתאים אך ורק לאמונה באלוהים. כשבאלוהים הכוונה לאו דווקא לאלוהים שמצווה על מצוות אלא אלוהים שנותן פשר לאחדות שיש במציאות.

הספר לא חף מטעויות. כך למשל הוא טוען שקוד נפוליון בוטל עם חזרת הבורבונים. בפועל קוד נפוליון המשיך עד אחרי מלחמת העולם השניה. לפעמים הוא מזכיר עניין, מבטיח לחזור אליו ובפועל שוכח ממנו. גם ביחס לפוקאימה הוא לא רגיש לצד הלא דמוקרטי בהגות שלו. קץ ההיסטוריה לכאורה הוא גם קץ הפוליטיקה. פוקיאמה לא כותב זאת בפירוש אך הוא רומז לכך כאשר הוא מציין שמורו קוז'וב הצטרף בסוף חייו לפעילות באיחוד האירופי הלא דמוקרטי אך הפוסט היסטורי. גם הטענה שלו שהמדע איננו חלק מההיסטוריה היא משונה מאד. גרבר הוא עדיין חובבן. הוא קרא הרבה אך מעולם לא נתנסה במחקר היסטורי רציני ומעמיק. הוא מזכיר את ההיסטוריון הצבאי לידל הארט בתחילת דרכו, משיחות מכחול עזות עם פסקנות לא מבוססת. מומלץ למחבר לאחר פרץ הנעורים הזה להתיישב ולהעמיק את יכולתיו ההיסטוריות. ועם זאת כספר מבוא לילדות ונערים הוא מושלם. מי שרוצה לתת לילד שלו ספר היסטורי הומני, ציוני, ומערבי מומלץ ביותר לקנות את הספר.

5 תגובות בנושא “היסטוריה לא מה שחשבתם

  1. ואוו, צריך לקרוא מספר פעמים כדי להבין. צריך מישהו כמו יאיר או אל רום שיפרמו את הסבך הגורדי פה.

    לאחרונה מדינת ישראל מציעה לצנזר פוסטים שלדעתה מבלפים. זו הצעה עצובה. חלק מהזכות של חופש הדיבור מגיעה מהזכות לשקר, לבלף לבלבל ולקשקש.

    לא לא לא, הקישקוש והבלוף מבלבלים בני אדם, אתה כבר לא יודע מה אמת ומה לא. אין ערכים, אין מוסר, אין אמת. איך אתה יכול לבחור במועמדים כשאתה לא יודע אם המידע עליהם אמיתי או שקר? אם בנט יכול לרמות את הבוחרים בידיעה ששנתים כראש ממשלה יביאו אותו לעמדה יוקרתית שיצביעו עבורו ולא עבור הערכים שהוא נטש, במקום להמחק, זה יעודד את כולם לרמות. במקום שהאינטרנט יביא יותר מידע שיאפשר לאנשים להחליט, האינטרנט יצר מצב שאנשים כבר לא חושבים בעצמם. אין כבר יכולת לברור את המוץ מהתבן.

    אהבתי

  2. אז שיתמודדו. שיחשבו על מי לסמוך ועל מי לא לסמוך. המחיר של מינסטוריון 'האמת' שקובע מי צודק ומי לא הוא הרבה יותר גרוע. כבר הובס אמר שאם ל1+1=3 היה משמעות פוליטית כבר הייתה קמה מפלגה שהייתה טוענת את זה. ההטיה הפוליטית של מינסטריון אמת שכזה תהיה הרבה יותר גרועה מאשר כל קשקוש שמישהו מקשקש ברשת.
    ובאשר לחשש שלך על רמאות ושקרים יש מחיר לרמאות. נתניהו סופג אותו עכשיו כשהוא מנודה במערכת הפוליטית. בנט יספוג אותו בעתיד. ודרך אגב, מי שרצה יכל כבר לפני הבחירות לדעת לאן פניו של בנט מועדות. זה דרש קצת עבודה אבל זה היה אפשרי.

    אהבתי

  3. רוב הציבור לא יכול להקדיש את הזמן ולנחש דברים שלא יאומנו כמו הממשלה שיש לנו פה.
    לגבי נתניהו, הנה נתת דוגמה טובה, לדעתי הוא לא רמאי כמו שמתארים אותו, זה עיוות של המציאות.
    יש משהו במה שאתה אומר לגבי מנסטריון האמת, אולי העולם עובר כעת תקופה מאד יוצאת דופן ויתאזן. תראה את השיגעון בארצות הברית. הסינים והרוסים מחייכים, הדמוקרטייה במערומיה.
    גם אני נגד צנזורה מכל סוג, בסופו של דבר יהיו ערוצים שיתקיימו מכיון שאנשים ידעו שהם אמינים.
    ה CSM הוא עיתון שהיה תמיד תמיד אמין במידע שלו. חבל שאין עוד כאלו. בינתיים 1+1=3 מושל

    Liked by 1 person

  4. לדעתי אהרן ברק הצביע ליכוד. לא יודע אם בלומברג מבין את זה. אני מסכים עם התחזיות שלו אבל יש משהו בכתיבה שלו שלוקה באנרכוניזם בוטה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s