הרב והנזיר

היינו שני חברים. הוא היה שליט המבוך. שלט במחשבות שלנו, בדמיונות שלנו ובתקוות שלנו. כשתלמידים שלי מסתכלים עלי הם רואים רב, אדם מבוגר עם זקן העוסק בנושאים לא חשובים כמו חינוך, הלכה ומחשבת ישראל. מה להם ולרב שלהם? הוא בוודאי לא קשור לדברים המעסיקים אותם. למעשה אני עדין חי בעולם הD&D. יש מעט חברים שמבינים זאת, את רובם לא ראיתי כבר שנים. כולנו התגלגלנו. הוא אולי התגלגל הכי רחוק. רק שהמבוך שאנו רואים מול העיניים השתנה. כיום אני בעיירת פריפריה סתמית נלחם על תחיית האומה. האומה קמה לתחייה ואני פרט אחד השותף במאבק של תחיית האומה. קוראים לזה גרעין תורני אולם הקוראים מפספסים את הנקודה. גרעין תורני הוא רק חלק מכוחות החיים של האומה הנאבקת למצוא את מקומה. מבחינה זו לא הרבה השתנה מאותן שנים ששיחקנו D&D. גם אז היינו אבירים או פייטנים המבקשים הרפתקה. האם אנו מחפשים הרפתקה היום? אפשר לומר שההרפתקה מצאה אותנו. ישנם אנשים המאמינים בנורמליות. הם קוראים לזה שלום. יש בזה משהו חיובי מאד. להשתית את האומה על בסיס יציב של כלכלה, ביטחון, תרבות ועוד. אולם נורמליות זו איננה יכולה לכרות את הענף שעליה היא יושבת של תחיית האומה. רק הכרה באיתנותה של תחיית האומה וקבלה של הלגיטימיות שלה בכל רבדי המציאות תאפשר את הנורמליות שכל כך מיוחלת ואת השלום. הרפתקת הD&D שלי היא לבסס את תחיית האומה. להחזיר את האמונה לאנשים אשר הסביבה הפריפריאלית שלהם נותנת להם הרגשת ניתוק וייאוש המביאים לרפיון ידיים וחולשה. במובן זה אינני שונה מהם. גם אני פועל מתוך תחיית האומה והחיבור שלה לארצה אולם הקשר שלי עם הקודש נותן לי נקודת מבט אחרת. זהו תפקידו של הגרעין התורני להזכיר לאנשים את האור ואת האמונה שייתן להם את הכוח להמשיך לפעול. לא להתייאש מול הגורמים הזרים ולא לפחד. השם איתנו וככל שנבין זאת נפחד פחות ונתאמץ יותר. זו הרפתקת D&D אולם זו ההרפתקה הגדולה מכולם שממנה איננו יכולים לברוח ואיתה אנו חייבים לחיות.
גם חבר שלי חי בהרפתקת D&D אולם ההרפתקה שלו היא שונה כשם שהחיים שלו שונים. הוא היה הגדול מכולנו בכוח דמיונו, בעוצמת כישרונותיו וביכולת הדרמטית שלו. מה שאנו חשבנו שאנו עושים בעודנו מדשדשים בחיינו הבורגניים הוא פרץ קדימה בכוח כשרונו. החיים לא האירו לו פנים. בגיל צעיר התייתם מאביו. אימו לא יכלה להכיל אותו ובקושי הצליחה לדחוף אותו לתיכון. משם התגלגל לו הלאה. צבא הוא לא עשה. לא בגלל רצון להשתמט. סביר להניח שהצבא ביקש להשתמט ממנו. הוא התחבר לקבוצת תיאטרון רוסית ושם פיתח את כישורי המשחק שלו. אולם המשחק איננו החיים. המשחק מתרחש ליד החיים והוא רצה את ההרפתקה עצמה. להיות הדמות של עצמו. השחקנים בוראים עולם במשחקם ואז סוגרים אותו כשהם חוזרים הביתה לחייהם הרגילים. אך אצלו החיים הרגילים היו הבעיה. הוא ניסה ללמוד זוהר אולם העולם שלו היה קודר מידי בשביל זוהר והוא הכיר את העולם החרדי יותר מידי טוב מכדי להישבות בקסמיו. הוא נשאר מאמין – כולנו נשארנו מאמינים – אולם יהודי הוא לא נשאר. הוא קם והתנצר, עזב את המשחק ונעשה נזיר. והיום הרפתקת הD&D שלו היא להיות נזיר של הנוצרים.
שנינו נשארנו שחקני D&D רק שהמבוך שאנו רואים מולנו שונה. דומה אבל שונה. כבר איננו יכולים לשחק יחד באותו מבוך כמו שעשינו כשהיינו ילדים. מה יקרה אם נפגש שוב? האם נראה אחד אצל השני את המבוך של האחר? האם כל מה שהוא יראה יהיה את הרב ואני את הנזיר? או שאולי נזכר באותם ימים תמימים כשהיינו יורדים ליער ירושלים לשחק ולשיר את שירי הפתיחה של הטלוויזיה החינוכית?