לא חייבים לכתוב

אחת מנקודות השחרור שלי בחיי הייתה ההבנה שאני לא חייב לכתוב. בראשי התנסח מאמר שלם חד, ברור ועוקצני אבל אז אני מרגיש בליבי שבעצם לא מתאים לי לכתוב את המאמר. הרבה שנים הייתי מאוכזב מעצמי אבל בנקודה מסוימת הבנתי שאני לא חייב לכתוב. לא יקרה שום דבר רע אם אני פשוט אשתוק. השמש תמשיך לזרוח בשמיים. הילדים שלי ימשיכו להעיר אותי בבוקר. המשימות בעבודה לא ייעלמו. העולם ימשיך כסדרו.

האמונה בחשיבותה של הכתיבה או בניסוח חד יותר בקדושת הביטוי היא אמונה רווחת. אם יש דבר המשותף לימין ושמאל, שמרנים ומהפכנים, הוגים ואינטלקטואלים זו האמונה שהאדם צריך לבטא את עצמו. האדם לא יכול סתם לשתוק. הוא חייב לומר. אם עולה לו משהו בראש הוא צריך להוציא אותו. ואם עולה לו משהו לא תקין לראש אז הוא צריך לדאוג שיעלה לו משהו תקין לראש יאמר הרב קוק, אבל לשתוק אסור. חייבים לדבר. ואם הסביבה החיצונית לא מאפשרת לך לדבר אז היא חטאה חטא איום ונורא. היא חסמה את יכולת הביטוי שלך. והאדם כמו שמתרגם אונקלוס הוא "רוח ממלא", יצור מדבר. והחירות נמצאת בדיבור. ואם האדם לא מדבר אז האדם אבוד; כלוא.

חז"ל לא סברו כך. בשביל חז"ל כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים (יבמות דף סה ע"ב). ישנה מצווה לומר דברים הנשמעים, אולי כדי שהשומעים יתקנו את דרכיהם, אבל ישנה גם מצווה לא לומר דברים שאינם נשמעים. לפעמים המציאות היא בבחינת דברים שאינם נשמעים ואז גם אם יש לך מה לומר עליה ישנה מצווה לשתוק. עדיף לא לדבר. "יישב בדד ויידום, כי נטל עליו.  ייתן בעפר פיהו, אוליי יש תקווה. ייתן למכהו לחי, ישבע בחרפה." כותב ירמיהו במגילת איכה (מכאן רואים דרך אגב שנתינת הלחי השנייה איננה מושג נוצרי אלא מקורה דווקא ביהדות). לא תמיד צריך לדבר. אפשר גם לשתוק.

בתחילת ספר דברים מצטט רש"י את דברי הספרי: "מפני ד' דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כדי שלא יהיו חבירו רואהו ומתבייש הימנו, ושלא יהא בלבך עליו, שהתוכחה מביאו לידי שלום. ". לא תמיד כדאי להוכיח ולדבר. לפעמים אם תוכיח תבייש. לפעמים תרגיש שתוכחה אחת איננה מספקת ותתחיל להציק. לפעמים הדברים שתאמר יביישו את חברך או שיגרמו לו שיהא בליבו עליך. לפעמים התוכחה מביאה לידי מריבה במקום לידי שלום. עדיף לפעמים פשוט לשתוק, לא להתווכח ואז ליפול למלכודת של מחלוקת ושנאה . תוכחה עדיף לומר לפני המוות. אחריו כל החשבונות נעלמים.

מכל המקורות הללו עולה גישה מאד מאד שונה מהגישה המערבית הדוגלת בקדושת הדיבור.  לא כל דבר צריך לכתוב או לפרסם. אפשר גם לשתוק.

מודעות פרסומת

3 תגובות בנושא “לא חייבים לכתוב

  1. שלוש הערות
    (שכנראה מעידות על הקושי שלי לשתוק 🤭)

    א. כתבת: " … האמונה שהאדם צריך לבטא את עצמו. האדם לא יכול סתם לשתוק. הוא חייב לומר. אם עולה לו משהו בראש הוא צריך להוציא אותו. … לשתוק אסור. חייבים לדבר. … החירות נמצאת בדיבור. ואם האדם לא מדבר אז האדם אבוד; כלוא. … "
    __________________
    נדמה לי שמטושטשת כאן ההבחנה בין הצורך / החובה / הדחף / הכפייה לשתוק (או להתבטא) לבין הרצון / הבחירה / ההחלטה לשתוק (או להתבטא).

    לתפיסתי השאלה העיקרית היא האם האדם חש חופשי להחליט האם / איך / מתי / באיזה נושאים / באילו נסיבות וכד' להתבטא או כאנוס (אנוס להתבטא או אנוס לשתוק).

    בהמשך לשאלה זו הפוסט מציין מס' חסרונות או מחירים לביטוי חופשי, וממליץ לדחות את הביטוי החופשי שנים ארוכות או לנצח (עד למצב בו האחר כבר שוכב על ערש הדווי, ואתה עדין זוכר מה רצית להגיד לו שנים קודם).

    ב. חסרה לי המשקולת הנגדית. החסרונות או המחירים של השתיקה שהאדם גוזר על עצמו (או שהסביבה גוזרת עליו).

    לדוגמא:
    – הניכור והריחוק מהחברה שחש מי שהחליט להסתיר את דעותיו ואת עמדותיו מבני משפחתו, חבריו ואלו עמם הוא נמצא בקשרי עבודה.
    "אנוסים" למינהם נוטים לשלם מחירים נפשיים כבדים על ההסתרה ועל החיים ברמייה ובשקר. למעשה הם חיים בתנאי בידוד חברתי / מאסר יחיד – למרות שרק הם מודעים לכך.

    – המחיר שמשלמים בני/ בנות הזוג של אלו שהחליטו להסתיר את משיכתם המינית לבני/בנות מינם, להתחתן עם בן המין השני ולהביא עימו ילדים לעולם.

    ג. " … ואם הסביבה החיצונית לא מאפשרת לך לדבר אז היא חטאה חטא איום ונורא. היא חסמה את יכולת הביטוי שלך … "
    _____________________
    עולה כאן השאלה באיזו מידה חופש ההחלטה להתבטא / לשתוק אמור להישאר בידי האדם או בידי הסביבה / הרשויות (המדינית ו/או הדתית).

    ברור שאף חברה לא תוכל להתיר חופש ביטוי לגמרי בלתי מוגבל. לא את החופש להסית לרצח אדם / קבוצה, ואפילו לא את החופש לצעוק "אש!!!" באולם סגור בו אנשים עלולים להירמס במנוסה המונית. בנוסף, סביר שיוטלו עונשים על חשיפת סודות מדינה / סודות מסחריים וכד'.

    אבל בעיני הכלל אמור להיות שהכל מותר אלא אם "הרשויות" הצליחו להוכיח שיש להן סיבות מוצדקות, כבדות משקל, להגביל את חופש הביטוי.
    סיבות שאינן יכולות לכלול נימוקים כמו חשש מביוש האחר והעלבתו.

    בעיני אלו נימוקים מהסוג שהורה אמור לנסות ללמד את ילדיו (לדוגמא להגיד את דעתך האמיתית לחבר/ה השואל לעצתך *לפני* הקנייה אך לא אחריה).

    מוזר בעיני שסמכות דתית, כמו רש'י, נכנסת לתפקיד של הורה. אולי כיון שגדלתי בסביבה חילונית.

    אהבתי

    1. א. לא מתים מלשתוק. השאלה היא האם זה פוגע בחירותו העצמית של האדם או לא. הנחת היסוד של הגישה הנגדית, שיש המכנים אקספרסיביסטית, מניחה ששתיקה פוגעת בעצמיות ולכן היא דכאנית (אם נאמץ את הז'רגון של הגישה הזו). בגישה הנגדית דיבור הוא כלי. כשם שיש עניין להפעיל אותו כאשר דברים נשמעים כך יש עניין לא להפעיל אותו כאשר דברים אינם נשמעים.
      ב. בהמשך לנקודה הקודמת אני חושב שזה עניין של תודעה. אם אני מבין שהדברים אינם נשמעים אז יכול להיות שהמציאות הקיימת תפריע לי אבל אני לא אהיה מאוכזב מעצמי. זה סוג של בגרות. במקום לכעוס על העולם אני אבין שזה מה יש ואמשיך הלאה. הדבר נכון לכל הדוגמאות שהבאת. גם מי שחש משיכה לבני מינו יכול לומר לעצמו, שאולי אין לו הנאה במציאות הנוכחית אבל לפחות יש לו ילדים שאותם הוא מגדל עם בת הזוג שלו שהיא גם האמא שלהם. והדבר נכון גם לאישה החשה משיכה מינית לנשים. משיכה מינית היא עניין חשוב אבל אם היא מופנית לאותו מין היא לא יכולה להסתיים עם ילדים (אפשר כמובן גם לאמץ או להשתמש בהפריה מלאכותית אבל זה לא אותו עניין).
      ג. הנחיות מהסוג הזה אינן עניין לשופטים בשר ודם. מבחינה חברתית אני מאמין בחופש דיבור. הטיעון האוסר הסתה הוא טיעון בעייתי כיון שאדם צריך לדעת ש"דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים"? ולכן גם אם המסית הסית אותך, אתה לא הייתה חייב להקשיב לו. אף שופט לא יכול לקבוע אם המציאות היא בבחינת דברים הנשמעים אם לאו ועם זאת כל אדם צריך להבין זאת בעצמן. בקשר לדברי תוכחה, גם עם רש"י, וגם בלי רש"י, מספיק הורים מרשים לעצמם להוכיח גם במקום שזה לא מתאים. אז אם מישהו קרא את רש"י וזה עורר אותו לשתוק במקום לדבר סבורני שזה די והותר.

      אהבתי

    2. וכמובן אני עדיין מפעיל פה בלוג שעניינו מחשבות ודיבורים שאני רוצה לרשום. המטרה של הפוסט הנוכחי איננה שתיקה מוחלטת; שתיקה שכזו הייתה צריכה להביא לסגירת הבלוג – אלא מחאה מאופקת נגד התרבות של קדושת הביטוי הרווחת במחוזותינו. מסיבה זו מעולם לא התווכחתי עם אלו שהרגישו אנוסים כמו אנשי ימין באקדמיה וכדומה. הטענה שלי מבחינתם הם דברים שאינם נשמעים והם רק יצטערו ממנה. ועדין סבורני שלעשות מתחושה זו קרדום לחפור בה לא תביא לשום שינוי בעולם (ולהיפך תצבע את המתלוננים כבכיינים).

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s