רצח רבין [ד] שנות הניהיליזם

לרצח רבין היו השפעות שליליות על התרבות הפוליטית בישראל. ההשפעות לא היו ברמה הטכנית מערכתית. כפי שהראנו בפוסט השני על רצח רבין, ההשפעה של רצח רבין על הדמוקרטיה הישראלית או "תהליך השלום" היתה לא משמעותית. מנהיגים נרצחים במשך ההיסטוריה ועדין תהליכים קודמים ממשיכים. ההשפעה האמיתית של רצח רבין התנהלה דווקא במישור הנפשי. באמונה של האנשים ביכולת שלנו לפעול יחד למען מטרה משותפת. אמונה זו היא שעומדת בבסיס הציונות. בלעדיה היינו ממשיכים לשבת בבית מדרש בשטייטל ולתאר פנטזיות פוליטיות חסרות מימוש. מה שמאפיין את הציונים או כיום את הישראלים היה דווקא התכל'ס, המימוש עצמו ולא הרעיונות שמאחוריו. כמי שבאופן אישי מעדיף רעיונות זו נקודה חסרה אולם יש כוח בממשות לעומת המופשט. סוג מסוים של תחיית המתים. והאמונה המשותפת הזו שעמדה בבסיס הישראלי נסדקה ברצח רבין. האמון בין האנשים נפגם ואיתו היכולת לפעול יחד.

ניתן לטעון שזה התחיל כבר קודם בביקורת על הכיבוש. אולם רצח רבין ירה את יריית הפתיחה לנטישה של המערכות הישראליות. זה התחיל כבר ב1996 כאשר נתניהו עלה לשלטון ומינה את יעקב נאמן לשר המשפטים. בתגובה אמר היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, על גופתי המתה והורה על חקירה כנגד יעקב נאמן. נאמן נאלץ לנטוש את משרד המשפטים ולבסוף חווה התקף לב כתוצאה מהחקירה. החקירה הסתיימה בלא כלום אולם כאן התחילה שורה של חקירות שבמשך שנות רבות שיתקה כל אפשרות לניהול חיצוני של משרד המשפטים. משרד המשפטים החל לנהוג כגוף עצמאי בלי בקרה חיצונית. שורת שרי המשפטים שנחקרו או אוימו בחקירה הייתה לא פוסקת. במקביל הביאה המערכת המשפטית לכניסתו לכלא של ראש ממשלה מכהן ולעוד חקירות והאשמות נגד אנשים שונים.

נטישת האחריות והפעולה נגד המערכת עצמה לא פסקה. בהר הבית זנחה הממשלה כל ניסיון לשליטה על המתרחש. כאן השאלה על מי האחריות איננה ברורה. האם זה אנשיו של יצחק רבין או ממשלת נתניהו. מבחינת לוח הזמנים נראה שזה דווקא ממשלת נתניהו, אבל יכול להיות שאנשי רבין נתנו אור ירוק לוואקף ולתנועה האסלמית לפעול אחרי רצח רבין (קראתי את זה באיזשהו מקום אבל במחקר קטן שעשיתי לצורך הפוסט לא מצאתי אישוש). כך או אחרת, למרות דיבורי הרהב, ישראל למעשה שמטה את השליטה מידה בהר הבית.

ביטוי אחר לאובדן האמון נמצא בפעילות הבלתי פוסקת של גורמי שמאל למיניהם למען הפסקת "הכיבוש" גם נגד רצון הבוחר הישראלי שהגיעה לשיא בנאום של חגי אלעד באו"ם. הדבר שבלט בדבריו היה חוסר ההתייחסות לאזרחי מדינת ישראל כאל סובייקטים והפיכתם לאובייקטים. במקום לנסות לשכנע אותם צריך לפעול במישור הבין לאומי כדי להכריח אותם לקבל את עמדתו. חגי אלעד התעלם מנימוקים נגדיים, ממציאות אפורה, ומבעיות טכניות. מבחינתו את "הכיבוש" צריך להפסיק בלי התחשבות בעמדות של אזרחי ישראל האחרים. ההופעה של חגי אלעד באו"ם היא רק השיא של תופעה רחבה יותר של ישראלים שאיבדו עניין בהשפעה על אזרחים אחרים במדינת ישראל. חלקם עושים זאת כסוכנים של גורמים זרים המממנים אותם וחלקם מתוך אידיאליזם. כך או אחרת הגישה לישראלים היא כאל אובייקטים ולא כאל סובייקטים.

הזלזול באנשים אחרים, הניהליזם הגלוי וחוסר האמונה בפעולה משותפת מאכלת כל חלקה טובה של אידאליזם. אודה שרוב אנשי השמאל וגם הימין ממשיכים להאמין בפעולה משותפת. חיים רמון, למרות כל חסרונותיו עדין מאמין בשיח משותף עם הימין. ישנם גם אחרים המדברים שפה אחרת, אך קשה להשתחרר מהתחושה של אובדן האמון הרוחש המביא לניהליזם, ליאוש ולהתנהלות חסרת אחריות. כפי שראינו אובדן האמון לא נמצא בשוליים אלא באנשי המלוכה עצמם. מיכאל בן יאיר משתתף היום בסיורים של שוברים שתיקה ובצלם ושותף לרוב ההנחות המעשיות שלהם. רצח רבין הרג אצלו את היכולת לתת אמון ביריב שהוביל אותו עד השוליים ממש. מבחינה טכנית הדמוקרטיה הישראלית ממשיכה לתפקד. מבחינת הרוח, האמונה הציונית בשיתוף פעולה ובפעולה משותפת שרק מתוכה ניתן אולי לקוות לשלום בארץ נפגעה קשות. בשאלה האם ניתן לתקן את השבור יעסוק הפוסט הבא.

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “רצח רבין [ד] שנות הניהיליזם

  1. ארבע הערות

    א. " .. ההשפעה האמיתית של רצח רבין התנהלה דווקא במישור הנפשי. באמונה של האנשים ביכולת שלנו לפעול יחד למען מטרה משותפת. אמונה זו היא שעומדת בבסיס הציונות. בלעדיה היינו ממשיכים לשבת בבית מדרש בשטייטל ולתאר פנטזיות פוליטיות חסרות מימוש. … האמונה המשותפת הזו שעמדה בבסיס הישראלי נסדקה ברצח רבין. האמון בין האנשים נפגם ואיתו היכולת לפעול יחד. … "
    ____________
    להערכתי אתה מתייחס באידיאליזציה מוגזמת למצב לפני רצח רבין.
    בבסיס הציונות המעשית שנבנתה בארץ ישראל, עוד בתקופת המנדט, עומדת ההחלטה לנסות לרכז ביישוב הארץ ישראלי את "מיטב" הכוחות של העם היהודי. כוונתם ב"מיטב" הייתה בעיקר לצעירים, בריאים, סוציאליסטים וחילוניים. כל הסרטיפיקטים לחלוקה ניתנו על בסיס מפלגתי, שנועד לוודא שהעולים לא ישנו את הדמוגרפיה המפלגתית בארץ בהתאם לדמוגרפיה של העם היהודי בתפוצות. למעשה הם התנגדו לעלייה חופשית שתביא לישראל המוני חייטים פולנים דתיים. כלומר, הם התנגדו לשחזור השטייטלים היהודים גם בארץ.
    גם לאחר הקמת המדינה – השאיפה של מחנה השלטון הייתה לשמירה על ה"הגמוניה" שלו. לדחיקת מחנה הרוויזיוניסטים לפינת הכלימה והבושה, ולהפיכת המוני העולים מהמדינות המוסלמיות והדתיים לתפקידים של חוטבי העצים ושואבי המים. בלית ברירה, גם לתפקיד משגיחי הכשרות.
    הייתה אמנם נכונות לשלם מס שפתיים ליכולת לפעול יחד, בכוחות משותפים, כשווים זה לזה. אך לא יותר מכך.

    ב. " … ניתן לטעון שזה התחיל כבר קודם בביקורת על הכיבוש. אולם רצח רבין ירה את יריית הפתיחה לנטישה של המערכות הישראליות. … כאן התחילה שורה של חקירות שבמשך שנות רבות שיתקה כל אפשרות לניהול חיצוני של משרד המשפטים. משרד המשפטים החל לנהוג כגוף עצמאי בלי בקרה חיצונית. …. נטישת האחריות והפעולה נגד המערכת עצמה לא פסקה. … "
    _____________________________

    לתפיסתי השאיפה לצמצם למינימום את כוחה של המערכת הפוליטית, ולהגביר את כוחן ואת עצמאותן של כל המערכות המתחרות במערכת הפוליטית הישראלית (מערכת המשפט, האקדמיה, התקשורת, והשירות הציבורי / "שומרי הסף", גופים בינ'ל ואמנות בינ'ל שעליהן "ישראל' חתמה ועוד) – למעשה החלה כבר ב 1977. כאשר השלטון במדינה עבר לראשונה לידי חירות. או אולי לאחר שבגין נבחר בפעם השנייה, והוכיח שלא מדובר בתקלה חד פעמית שלא תחזור יותר לעולם.

    אך כיון שמדובר בתהליכי שינוי המצריכים זמן, חלקם הצליחו להתבסס רק לקראת סוף המאה ה 20, וחלקם רק בעשור האחרון. לתפיסתי רצח רבין היווה רק עוד נקודה על ציר הזמן, לא הגורם המניע העיקרי.
    לכל היותר, השנאה לאחר הרצח לנתניהו ולשאר "המסיתים" ו/או ל"מתנחלים" – היוו זרזים. קטליזטורים שהאיצו במעט את מהירות תהליכי הכרסום בכוח המערכת הפוליטית הישראלית. אבל לא הכוח המניע הבסיסי.

    ג. " … בהר הבית זנחה הממשלה כל ניסיון לשליטה על המתרחש. כאן השאלה על מי האחריות איננה ברורה. האם זה אנשיו של יצחק רבין או ממשלת נתניהו. מבחינת לוח הזמנים נראה שזה דווקא ממשלת נתניהו, אבל יכול להיות שאנשי רבין נתנו אור ירוק לוואקף ולתנועה האסלמית לפעול אחרי רצח רבין … כך או אחרת, למרות דיבורי הרהב, ישראל למעשה שמטה את השליטה מידה בהר הבית. … "
    ______________

    כבר שר הביטחון לאחר מלחמת 67, משה דיין, רצה להיפטר מעול השליטה במקומות הקדושים. מכל ה"וותיקן" שבמזרח ירושלים.
    מאז – הוואקף (וממשלת ירדן) רק הולכים וצוברים מדי שנה יותר ויותר ביטחון ויותר תעוזה שישראל לא תעז להתערב בכל מעשיו. יהיו אשר יהיו. ואם תעז – הם כבר ישתוללו וישכילו להרתיע אותה. כך שכל סבב עימותים מסתיים בשינוי נוסף של 8ה"סטטוס קוו" הקודם לטובתם.
    מעט בדומה לתהליך כרסום ההרתעה הישראלית המתחולל לנגד עיננו בנוגע לגדר ההפרדה ברצועת עזה. בעבר הם לא העזו להתקרב למרחק 100 מטר מהגדר (שנבנתה עמוק בתוך שטחנו). כיום "מותר להם", במסגרת 'ההתנגדות המוכרת ע'י העולם כהפגנה לגיטימית", להרוס מקטעי גדר, להשליך מתוכה מטענים על חיילי צה'ל ועוד.
    נדמה לי שישראל פשוט לא הייתה מוכנה לשלם את המחירים הנדרשים לאי שחיקת הסטטוס קוו בהר הבית.

    ד. " … ביטוי אחר לאובדן האמון נמצא בפעילות הבלתי פוסקת של גורמי שמאל למיניהם למען הפסקת "הכיבוש" גם נגד רצון הבוחר הישראלי שהגיעה לשיא בנאום של חגי אלעד באו"ם. הדבר שבלט בדבריו היה חוסר ההתייחסות לאזרחי מדינת ישראל כאל סובייקטים והפיכתם לאובייקטים. במקום לנסות לשכנע אותם צריך לפעול במישור הבין לאומי כדי להכריח אותם לקבל את עמדתו. חגי אלעד התעלם מנימוקים נגדיים, ממציאות אפורה, ומבעיות טכניות. מבחינתו את "הכיבוש" צריך להפסיק בלי התחשבות בעמדות של אזרחי ישראל האחרים. ההופעה של חגי אלעד באו"ם היא רק השיא של תופעה רחבה יותר של ישראלים שאיבדו עניין בהשפעה על אזרחים אחרים במדינת ישראל. חלקם עושים זאת כסוכנים של גורמים זרים המממנים אותם וחלקם מתוך אידיאליזם. כך או אחרת הגישה לישראלים היא כאל אובייקטים ולא כאל סובייקטים. … "
    _________________________

    1. מאז ומעולם היחס של אליטות לדמוקרטיה ולריבונות העם להחליט על עתידו – היה חשדני עד עוין. בודאי כש"העם" לא מציית להנחיות האליטות ופועל בניגוד מוחלט לרצונן.
    לראייה הפוסט האחרון של דני אורבך, המהלל את שלטון האליטות על ההמונים הנבערים.

    2. להערכתי מעורב כאן גם תהליך "גלובליזציה". בעיקר של האליטות הישראליות. בלי שום קשר למדיניות ישראל, למפלגות השולטות בה ולרצח רבין.
    כאשר האליטות האירופאיות, והאקדמיות האמריקאיות החליטו שלאומיות ומדינות לאום (כמו מדינת הלאום היהודית) הם שורש כל הרע בעולם, שהפלסטינאים הם הילידים האומללים הנלחמים בקלגסים הקולוניאליסטים הישראלים וכו' וכו' – הם סחפו אחריהם גם המוני ישראלים. ישראלים שבאמת ובתמים אבדו כל הצדקה בצדקת הדרך ובצדקת הציונות ו/או שהם משלים את עצמם שאם רק ימלאו את הדרישות של העולם / של הפלסטינאים – הם וילדיהם יזכו לשקט ולשלווה. או למצער להגנה ולאהדה.
    להערכתי רק מיעוט שולי לחלוטין מהשמאל הישראלי מקבל מימון מגורמים זרים, ומיעוט שולי נוסף באמת מתעמק באידיאולוגיות אנטי ציוניות. רוב השמאל הישראלי רק נסחף אחרי הבון טון העולמי / רוח התקופה, ואחרי שאיפתו הנואשת להיות מקובל ואהוד בעולם.

    אהבתי

    1. א. היו שני צדדים לציונות. צד אחד היה לפתור את בעיית היהודים. הצד השני לשנות את היהודים מטיפוס גלותי לטיפוס ישראלי. העובדה שקודם השואה היה דגש על הצד השני לא נבעה רק מההעדפה שלו אלא גם מהאילוץ של הסטרפטיקיטים שחייב את המפלגות הפוליטיות להבדיל בין דם לדם. הדתיים פעלו באופן דומה כאשר נתנו קדימות לרבנים ובחורי ישיבה. ועדין לא ניתן לדעתי להסביר את הכוח של מפא"י בלי הכרה ביסוד של הסולידריות היהודית שהיה כל כך חזק בשנות קום המדינה. העובדה שבנקודה מסוימת הם רצו לנוח על זרי הדפנה ולשמור על מוקדי הכוח אצלם היא טבעית אבל לא מוחקת את הצדדים החיוביים שלהם.

      ב. זה התחיל כבר ב1977. לפי הבלוג של אורי הייטנר בגין עצמו היה אפילו יותר בתפיסה של מלוא כל הארץ משפט מאשר אהרן ברק. אבל מה שעשה מיכאל בן יאיר כבר לא היה אג'נדה אלא רשעות ולא פלא שאפילו איילת שקד מזכירה את זה בפחד.

      ג. חוסר הנכונות לשלם את המחיר הוא חלק מהניהליזם שאני רציתי להצביע עליו בפוסט הזה. כאשר אין אמונה בסולידריות משותפת ובממלכתיות אז אין נכונות לשלם מחירים. ואז כל איש לאוהלו ישראל.

      ד. דני אורבך הוא מסובך אבל יש לו בהחלט שורשים במחשבה המדינית הקלאסית. אני חושב שבחשבון סופי הוא טועה אבל יש צדק בטענה שדמוקרטיה ליברלית היא תערובת של שני גורמים שונים. שצריכים למצוא את האיזון הפנימי ביניהם אבל בלי נימוק הגיוני שום איזון לא ימצא. בעניין הגלובליזציה אני מסכים אבל הוא גם קשור למאיסה במציאות הישראלית. לגדי טאוב יש איזו טענה שזה מגיע מהאכזבה מהכישלון של ישראל כאור לגויים מהצד השמאלי של המפה:
      https://www.haaretz.co.il/misc/1.787094
      נדמה לי שלשמאל הישראלי יש גם מסורות פנימיות של אוניברסליזם וכדומה. מסורות אלו רוב הזמן לא עמדו בסתירה ללאומיות אבל הן היו קיימות. אני חושב שבמובן מסוים הן חלק מהיופי של הישראלים. כשלעצמן הן יכולות להיות הרסניות במיוחד אם הן מצטרפות למין ניהליזם פנימי אבל יש משהו יפה בחופש המוחלט ובשחרור המוחלט הישראלי שאותו הייתי רוצה בהחלט לשמור. ולכן היחס שלי לשמאל הוא מורכב. מצד אני כבר לא שמאל במובן שבו הייתי. מצד שני הייתי רוצה לשמר את הצדדים היפים של השמאל גם במציאות שלנו.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s