רצח רבין [ב] – האם ההיסטוריה היא אישית?

אחד הויכוחים הידועים בניתוח היסטורי הוא האם היסטוריה היא תוצאה של אישים או של מערכות לא אישיות. הבולט אולי מבין אלו שהחזיקו בעמדה שניה נמצא קרל מרקס שמתעלם כמעט לחלוטין מאישים לטובת השינוי האימננטי של המציאות. המפורסם ממי שהחזיקו בעמדה הראשונה היה תומאס קרלייל שטען כי הגיבורים הם אלו שעושים את ההיסטוריה. אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, לותר, פרידריך הגדול ונפוליון היו האנשים הגדולים שעשו את ההיסטוריה למה שהיא. היסטוריה אמיתית זו ההיסטוריה של האנשים הגדולים אשר כפו את רצונם על המאורעות ועיצבו את המציאות על פי חזונם.

נדמה כי ברצח רבין, הרוצח, וכן קבוצות משמעותיות בשמאל הישראלי אוחזים בעמדתו של קרלייל. רבין עשה את הסכם אוסלו ועיצב את ההיסטוריה ולכן כדי לפגוע בתהליך זה רצח הרוצח, יגאל עמיר, את רה"מ יצחק רבין. על פי גירסת השמאל הישראלי הרצח פגע בתהליך השלום ובדמוקרטיה. ועולה השאלה: האמנם? האם באמת תהליך השלום והדמוקרטיה הישראלית נפגעו בהתנקשות זו?

זו שאלה נושנה שאפשר לתת לה תשובות לכאן ולכאן. מה שבטוח שיגאל עמיר לא היה המתנקש הראשון בהיסטוריה ולכן ניתן לבחון את השאלה באופן אמפירי. מתנקשים בשליטים אנו מכירים משחר ההיסטוריה הפוליטית, מרצח גדליה בן אחיקם במקורותינו דרך רציחתו של פליפוס השני מלך מוקדון, יוליוס קיסר, אנרי הרביעי מלך צרפת, ולתר רתנאו שר החוץ היהודי של ממשלת ויאמר ועד התקופה המודרנית. למעשה לא פחות מ-4 נשיאים אמריקאים נרצחו בהתנקשות. באנגליה נרצח רה"מ ספנסר פריסבל ב1812 ועוד ועוד. מדינות מסוימות היו כל כך מועדות להתנקשויות שאין מקום לפרט אותן כמו איטליה הימי בינימית, רוסיה הצארית ויפן הקיסרית. מקיאבלי, שבעצמו השתתף בניסיון התנקשות בבני המדיצ'י שנכשל, כתב פרק מפורט מאד ומעניין מאד על התנקשויות בספרו "דיונים". למזלנו הוא ניחון כאשר ג'ובאני מדיצ'י התמנה לאפיפיור וכך נשארו לנו ספריו הקלאסיים. התנקשות בשליט היא אחד מהסיכונים המקצועיים ששליטים ובוחרים צריכים לקחת בחשבון בין במשטר דמוקרטי ובין במשטר לא דמוקרטי. קשה לומר שהדמוקרטיה האמריקאית נהרסה כתוצאה מרציחתם של לינקלן, קליבלנד, מקינללי וקנדי או שהמלוכה הצרפתית נהרסה כתוצאה מרציחתו של אנרי הרביעי. מנגד הרפובליקה הרומית קרסה כבר לפני יוליוס קיסר והריגתו בידי בורטוס רק הביאה לעלייתו של אקטוויניוס קיסר (אוגוסטוס).

עד כאן דנו בהשפעה על התנקשויות על משטרים ודמוקרטיות. ומה עם ההשפעה על תהליכים כגון תהליכי שלום? שוב כשאנו מתבוננים על ההיסטוריה קשה להגיע למחשבה שהתנקשויות השפיעו על תהליכים. ההתנקשות בפליפוס מלך מוקדון לא פגעה בהכנות לפלישה לאמפריה הפרסית. אם כבר להיפך, בנו אלכסנדר מימש אותן בצורה מכרעת. הסכם השלום שחתם מייקל קולינס עם האנגלים שהעניק חירות לאירים לא בוטל בעקבות מותו במלחמה עם מתנגדי ההסכם. עלייתו של דה ואלריה לשלטון ב1932 הביאה אמנם לפרישת אירלנד מהדמוניונים הבריטיים ולהפיכתה לרפובליקה אך המסגרת הכללית של הסכם השלום נשמרה (במלחמת העולם השניה שמרה אירלנד על ניטרליות מנוכרת אך הקפידה לא לעשות שום צעד שיתפרש כתמיכה בגרמנים). התהליך שהתרחש אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית כאשר הלבנים בדרום חזרו והשליטו את עליונותם במעשי רצח וחוקי ג'ק קראו התרחש בלי לינקולן אך סביר להניח שגם עם לינקולן הוא היה מתרחש. תהליכים לא קוראים סתם. מסביב האנשים שמובילים אותם יש סביבה שלמה של אנשים התומכים בהם ודוחפים אותם קדימה. המשטר השליט איננו תלוי רק בשליט עצמו ומורכב מקבוצה שלמה של אנשים המאמינה בקיומו והשומרת עליו גם בזמן ההתנקשות בו.

אינני בא לומר שאין לאנשים השפעה על ההיסטוריה.ההיסטוריה האנושית כמו כל היבט של הפעילות האנושית נעשית על ידי אנשים והיחודיות האנושית משפיעה על הדרך שבה הם עושים דברים. אין ספק שגאוניותו של נפוליון אפשרה לו להגיע לשערי מוסקבה. מנגד הוא סיים את חייו באי סנט הלנה. ומבחינה היסטורית קוד נפוליון והקונקרדנט שחתם עם הכנסיה הקתולית שרדו הרבה יותר. נוטים להזכיר את השפעתו של צ'רצ'יל כדוגמה לחשיבותו של האדם הגדול, אך למעשה גם אם לורד הליפקס היה מתמנה לראש ממשלה ואנגליה היתה חותמת הסכם שלום עם היטלר, סביר להניח שאנגליה וארה"ב היו נסחפות חזרה למלחמה בתוך שנה או שנתיים. תוקפנותו של היטלר לא הייתה מאפשרת שלום ממומשך בדיוק כמו ששאפתנותו של נפוליון הביאה להפרת כל הסכם שלום שנחתם עימו. זה לא אומר שאין מה ללמוד מצ'רצ'יל על גדלות הרוח והיכולת של מדינאי לעמוד כנגד רוח הזמן (נתניהו מול אובמה הוא דוגמה לתלמיד טוב של צ'רצ'יל) אולם זה אומר שההשפעה של צ'רצ'יל על ההיסטוריה לא הייתה מכרעת כפי שמציגים אותה.

אם נחזור להשפעה של רצח רה"מ רבין על הדמוקרטיה הישראלית או על הסכם השלום קשה לומר שההשפעה היתה גדולה. מבחינה מוסדית נדמה כי הדמוקרטיה הישראלית לא נפגעה כלל. עשר שנים אחרי ההתנקשות ברבין התרחשה ההתנתקות מעזה ואיש לא פצה פה או צייץ. תהליך השלום קרטע עוד לפני ההתנקשות עם פיגועי ההתאבדות באוטובוסים. עצרת התמיכה בהסכם השלום שבה רה"מ רבין נרצח אורגנה כנגד פיגועי הטרור שהציבו סימן שאלה על תהליך השלום ופגעו בתמיכה בו מצד הישראלים. מהצד השני המסגרת הכללית של הסכמי אוסלו נשמרה גם לאחר אירועי הדמים ומבצע חומת מגן. בעזה כיום משגשגת לה ישות טרור עצמאית העורכת איתנו סבב לחימה כל כמה שנים. מעבר לכך כפי שהעיר בלוגר שנון יכול להיות שרציחתו של רבין השפיעה על מחנה השלום כמו השפעת "המחלה ההולנדית" על הכלכלה (מה שמכונה גם קללת המשאבים). העובדה שמבחינה מוסרית רצח רבין שם אותם בצד של "הטובים" גרם לכך שהם הזניחו את ההתמודדות הרצינית עם הבעיות של תהליך השלום באופן שהוביל את הציבור להתייחס בחוסר רצינות למחנה השלום.

אם נסכם את הדיון הזה, מבחינה מוסדית קשה לומר שרצח רבין אכן השפיע על הדמוקרטיה או על תהליך השלום כפי שזה מוצג על ידי כותבים ודוברים שונים. ההשוואה ההיסטורית להתנקשויות קודמות בראשי מדינות מלמדת שזה לא כל כך פשוט ועדיף להיזהר מקביעות גורפות.

מודעות פרסומת

5 תגובות בנושא “רצח רבין [ב] – האם ההיסטוריה היא אישית?

  1. הסבר חלופי ל"קללת המשאבים" הוא הקושי האדיר של השמאל לוותר על "חלומות אוסלו".
    השמאל התעקש בכל כוחו להכחיש את כל האינדיקציות שהוא בונה מגדלי חלומות מדהימים, אבל באוויר, על קרקע רועדת (כולל מאה שנות ההיסטוריה של הקונפליקטים בין היהודים לערבים, המוני פיגועי טרור רצחנים, התבטאויות עראפת בדר' אפריקה ומעשיו בארץ ועוד ועוד ועוד).

    אלו מהשמאל שכבר הצליחו להשלים עם העובדה ששום שלום לא עתיד להגיע בקרוב והמזרח התיכון לא עתיד להפוך בקרוב לאיחוד האירופי המשגשג שתיים – אכן נוטים להיתלות באישים. או שרבין נתפס בעיניהם כחיוני להמשך "תהליך השלום" ו/או שהבחירה בעראפת נתפסה בעיניהם כטעות העיקרית של אדריכלי אוסלו.
    הרבה יותר קל יותר להאשים את רוצח/י רבין ו/או את עראפת מאשר לבחון לעומק את כל כשלי התפיסה והחשיבה שעמדו בבסיס הסכמי אוסלו.

    יצא לי להיתקל רק בחשבון נפש והפקת לקחים מעמיקה אחת, לגבי כשלון הסכמי אוסלו, מצד איש שמאל ישראלי.
    להט גולן בספרו הפיתוי המשיחי. לטענתו – השמאל הישראלי נתפס להלך רוח משיחי. משיחיות חילונית (מעט בדומה למשיחיות הקומוניסטית, משיחיות גידול ה"אדם החדש" בקיבוצים, המשיחיות שהתלוותה לתנועה הציונית בראשיתה ועוד.
    ספר מאוד מומלץ. ולו בשביל להבין טוב יותר את התהליכים המחשבתיים של התנועות הג'יהדיסטיות המוסלמיות – למרות שלהט גולן בכלל לא מתייחס אליהן.

    כיון שאיני יכולה להביא את הספר – אביא מאמר שכתב עליו זאב גלילי. "משיחי השלום של השמאל."

    http://www.zeevgalili.com/2004/04/314

    אהבתי

  2. אני לא יודע אם הם היו עד כדי כך תמימים. יש כאן מאמר תגובה של חיים רמון לחגי סגל שכדאי לקרוא:
    https://www.makorrishon.co.il/opinion/73749/
    ישנו גם הספר של אמנון רובנשטיין "מהרצל לימינו והלאה" שכדאי לקרוא. בספר רואים שמה שהניע אותם היה הרצון להשלים את מפעלו של הרצל לקבל הכרה בישראל כעם ככל העמים. הם נכשלו ואף אחד בשמאל לא שואל את השאלות המתבקשות אבל אי אפשר לא לכבד אותם על עצם הניסיון. השמאל הנוכחי הוא פשוט פטתי ולא במקרה חיים רמון מצא את עצמו מחוץ לו. הוא עסוק בדברים אחרים ולא בשאלה האם ניתן לממש את השלום או שמדובר בחלומות באספמיה. הדרך היחידה שאני רואה שהשמאל יחזור להיות רלבנטי יקרה אם הם יחזירו את חיים רמון אבל אפילו לתת לו להיות מרצה באוניברסיטה הם לא נותנים.

    אהבתי

  3. לי.ד

    [[[ מאוד מוזר לי, ולא מובן, כיצד רק שנינו מעורבים בדיאלוג על נושא מרתק זה.
    נקווה שהמצב ישתנה בקרוב. ]]]

    1. "אני לא יודע אם הם היו עד כדי כך תמימים. "
    __________________
    האם תגדיר את המוני היהודים שהלכו כעיוורים אחרי שבתאי צבי (ודמויות משיחיות אחרות) כתמימים?
    לתפיסתי הם כל כך השתוקקו להפוך לעם "נורמלי" ככל העמים, שחי בשלום, בשלווה ובשגשוג עם שכניו (בלי להאלץ לסכן את חייהם בצבא ולקונן על רבים כל כך בימי הזכרון לחללי צה'ל) – עד שהפכו לעיוורים לכל המוני תמרורי האזהרה שהיו אמורים לסמן להם שמדובר בפנטזיה ולא בחזון ריאליסטי.

    2. יש כאן מאמר תגובה של חיים רמון לחגי סגל שכדאי לקרוא:
    https://www.makorrishon.co.il/opinion/73749/
    _____________________
    קראתי.
    למדתי שגם רמון יודע לשחק בסטטיסטיקה. לדוג', כשנוח לו – הוא מתייחס למספר ההרוגים, וכשנוח לו – הוא מתייחס למספר הפיגועים.
    הבעייה הבסיסית היא שכמו הרבה מדי אנשי שמאל, המתקשים להודות בטעותם, הוא בוחר להתעלם מפרטי המידע הסותרים את התזה הבסיסית שלו. משום מה, הוא "שכח" להזכיר את כל ההפרות הרבות של עראפאת את הסכמי אוסלו. החל מהחמושים שהסיע בתא המטען של מכוניתו הדיפלומטית וחסינת החיפוש במחסומים והלאה.
    החמור ביותר בעיני – ומה שהיה אמור להדליק את כל צופרי ההתרעה, היו נאומיו נוטפי הארס לקהלים דוברי ערבית. מהאזכורים המתלהבים של "הסכם חודייבה" (אותו הפר בפתאומיות נביאם מוחמד כששחט את כל הגברים היהודים של השבט ומכר את נשותיהם לשפחות) ועד קריאותיו המשתלהבות לפלסטינאים לעלות בהמוניהם לירושלים / לאל אקצה. למעשה גם תפיסת המציאות הבסיסית של השמאל, שכל הכוח (ומכאן גם כל האחריות וכל האשמה) נמצא רק בידנו, והפלסטינאים רק מגיבים חסרי אונים למעשינו ולמחדלנו, נתפסת בעיני כסוג של מגלומניה.
    אני מתקשה להתייחס ברצינות להשקפותיו של אדם שמציג תמונה חלקית כל כך של המציאות, ולפיכך גם מגמתית ומעוותת.

    3. "ישנו גם הספר של אמנון רובנשטיין "מהרצל לימינו והלאה" שכדאי לקרוא. בספר רואים שמה שהניע אותם היה הרצון להשלים את מפעלו של הרצל לקבל הכרה בישראל כעם ככל העמים. הם נכשלו ואף אחד בשמאל לא שואל את השאלות המתבקשות אבל אי אפשר לא לכבד אותם על עצם הניסיון."
    —————————
    לא קראתי את הספר. אולי פעם. כשתקטן במעט ערמת הספרים שליד מיטתי.
    ברור לי שכוונותיהם היו טובות, ורוב מניעיהם נאצלים.
    [גילוי נאות: גם אני, ורובם המכריע של בני משפחתי וחברי תמכו בזמנו בהתלהבות עזה בהסכמי אוסלו.]

    4. "השמאל הנוכחי הוא פשוט פטתי ולא במקרה חיים רמון מצא את עצמו מחוץ לו. הוא עסוק בדברים אחרים ולא בשאלה האם ניתן לממש את השלום או שמדובר בחלומות באספמיה."
    __________________
    קשה לי לכבד את ההימנעות מהסתכלות על המציאות כהוויתה, כולל כל האלמנטים הלא נעימים שבה, וחוסר העיסוק בהפקת לקחים נוקבת ואמיתית. ושם לצערי נמצא רוב השמאל. כולל חיים רמון.
    להשקפתי, חיים רמון, שהיה מעורב אישית בהסכמי אוסלו, היה חייב לעסוק יומם ולילה בשאלה היכן גם הוא עצמו שגה. לא רק היכן שגו נתניהו וברק. העובדה שפטר עצמו מהמשך עיסוק בנושא (למעט כתיבת מאמר תגובה בעיתון) – אינה מוסיפה רבות לכבודו בעיני.

    5. "הדרך היחידה שאני רואה שהשמאל יחזור להיות רלבנטי יקרה אם הם יחזירו את חיים רמון אבל אפילו לתת לו להיות מרצה באוניברסיטה הם לא נותנים."
    __________________
    רמון כנראה מעולם לא יחזור לשום תפקיד ציבורי משמעותי. בכל מקרה, להערכתי גם אם כוחו היה מוכפל או אפילו משולש – הוא לא היה מצליח להחזיר את השמאל לשלטון.
    מי שיחזיר לבסוף את השמאל לשלטון יהיה הימין.
    אסור לשכוח את האמיתה הבסיסית שמפלגות אופוזיציה מעולם לא זוכות בשלטון (בזכות מעשיהן הלא משמעותים) אלא שהשלטון מאבד את כבודו ומעמדו.

    אהבתי

    1. תודה (מסמיק)

      זה כנראה נכון שהוא מלהטט אבל זה גם נכון שככל שעבר הזמן חלה ירידה בפיגועים עד הפסקתם המוחלטת בסוף שנות התשעים.

      לטעמי לא רק שכוונתיהם טובות אלא שהם גם הצביעו על בעייה אמיתית שהיום צפה ועולה בדרך אחרת על ידי קושנר ושות'. אני מצרף כאן קישור שמסביר את הקושי שהם באו לפתור:
      https://haemori.wordpress.com/tag/%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/

      חיים רמון הוא טיפוס מסובך. בצעירותי לא הערכתי אותו. הוא נתפס כעסקן. כיום הוא נתפס אצלי אחרת. הוא לא מתנשא על העם. מקבל את הביקורת על בית המשפט העליון. ומאמין בפוליטיקה ולא בבירוקרטיה. אינני בטוח שהציור שלך אותו כמגולומן הוא מדויק כל כך. הוא הרי היה שם ויעץ לברק לא ללכת על זבנג וגמרנו. וגם היום כשהכל מוטל בחרבות הוא לא מכריז "אמרתי לכם". הציבור שלו לא יחזיר אותו כי הציבור שלו מזמן איבד את האמונה בפוליטיקה ועבר להאמין באוטופיה בירוקרטית. בשביל מה לעבוד קשה כאשר ניתן להפעיל מערכות בירוקרטיות בארץ ומחוץ לארץ? והיחס אליהם בהתאם. חבל.

      אני צריך לחשוב על הקביעה שלך. מה שבטוח שגם אם הליכוד יאבד את השלטון השמאל לא יזכה בשלטון ובצדק.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s