רצח רבין (מבוא)

רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הוא מהאירועים האלה שכל אחד זוכר היכן הוא היה ברגע שהוא שמע על הרצח. אני שמעתי על הרצח באוטובוס מהבית לישיבה באותו מוצאי שבת. חבר שלי היה בעצרת עצמה ואז ברח כששמע את היריות. אחרים ראו פרק מהתוכנית מגייוור בערוץ 1 שהופסק עם החדשות על הרצח ומעולם לא הוחזר.

רצח רבין היה הטראומה של הדור שלי. מה שמלחמת יום הכיפורים הייתה לדור מעלי. ההבנה שדברים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו. מאז אנחנו סוחבים את הרצח 24 שנים. עם השנים התאספו בי מחשבות שונות על רצח רבין, על ההשפעה שלו ועל הדרך בה הוא נתפס וחשבתי להעלות אותם בבלוג. על פי עצתה של קמיליה הנושאים השונים יוצגו בפוסטים שונים כדי לאפשר לקוראים לעכל אותם בנחת במקום לקבל אותם בבום.

בפוסט פתיחה זה אתם מוזמנים לכתוב היכן אתם הייתם ברגע הרצח לפני שנצלול פנימה לנושאים השונים.

מודעות פרסומת

4 תגובות בנושא “רצח רבין (מבוא)

  1. כשקראתי לראשונה את ההצעה לספר היכן הייתי כששמעתי על רצח רבין – לא הבנתי את חשיבותה ובחרתי להתעלם ממנה.
    אבל כיום, כשהסדרה כבר הגיעה לפרק ד' , אני חשה צורך להבהיר את נקודת המוצא שלי ואת תגובותי הראשוניות לרצח. יתכן שללא הבהרה זו – תגובותי האחרות יובנו שלא כהלכה.

    התארחתי יחד עם חבורה קטנטנה של תיכוניסטים בביתו של אחד מאיתנו. חבורה שבשעות אחר הצהרים של יום הרצח עוד התלבטה האם לטרוח ליסוע להפגנה בכיכר מלכי ישראל. התעצלנו.
    אני מניחה שלו הייתה לנו אז זכות הצבעה – רובנו (כולל אני) היינו מצבעים למר'צ (בעיקר מסיבות אידיאולוגיות) ומיעוטנו לעבודה (שאז הייתה באמת מחנה ציוני) (בעיקר מסיבות טקטיות).

    כשהתחילו להגיע אלינו הטלפונים שבישרו על רצח ראש הממשלה והמליצו לנו לפתוח טלוויזיה – בעיקר התחרטנו על שפספסנו את כל האקשן.

    כיום אני מתביישת להודות שלמעשה הפקנו מרצח רבין הנאה נסתרת מרובה.
    אז הוא היווה עבורנו פחות מקור לטראומה – ויותר כלי רב שימושי ורב תכליתי.

    ביטויי הזעזוע והאבל שלנו על רצח רבין היוו תחליף משובח לפעילויות תנועות הנוער. תנועות שרבים מאיתנו עזבו רק זמן קצר קודם לכן.
    מאוד נהננו מהמפגשים החברתיים עם המוני הדומים לנו בכיכר (מפגשים שאפילו הולידו כמה זוגות ), מהשירה בציבור, מהרשות לקשקש גרפיטי על קירות העירייה, מהדלקת המוני נרות זיכרון, מהרשות להתלהם, להתבכיין "לבטא רגשות" הן בכיכר והן בבית הספר, ועוד ועוד.

    התענגנו אפילו יותר מהטחת האשמות מתלהמת בכל מי שהצלחנו להאשים בתרומה כלשהי לביצוע הרצח, ולו תרומה פעוטה ועקיפה. הצלחנו כמובן להאשים רבים וטובים, והתווכחנו בלהט על הדרוג היחסי של ה"פושעים".
    כידוע, קשה למצוא הנאה רבה יותר מאשר מעונג ההכאה על חטא על חזם של "האחרים'.

    בעיני במקום הראשון ניצבו רבני הציונות הדתית. חלק העדיפו להאשים יותר את הפוליטיקאים של הימין, ובעיקר את נתניהו
    [רק שנים אח'כ קלטתי שיגאל אמיר לא נולד בתוך כת, ולא חונך מילדותו הרכה להעריץ את הגורו / האדמור שלה ולציית לכל מילה ומילה מדבריו. הוא בחר בקפידה לאילו רבנים ומנהיגים פוליטים להאזין ולאילו לא. יגאל עמיר הקר והמחושב הוא האנטי תזה המוחלטת לקונספט "שטוף המוח" לו העדפנו להאמין].

    האשמת המוני האחרים איפשרה לנו *להוכיח לעולם* (וחשוב מכך – לעצמנו) את עליונותנו על כל שאר חלקי החברה הישראלית ואת צדיקותנו.

    בטיפשותנו הרבה גם האמנו שמרגע זה ואילך בהיסטוריה הישראלית – יסתתמו לנצח (או לפחות לדור או שניים) כל טענות המחנות הפושעים (כלומר כל המחנות המתנגדים לדרכנו). מכאן, שההנהגה של מדינת ישראל תחזור לשכון לבטח בידי המחנה הראוי. מחנה שמאל. [מה שמסביר, ולו חלקית, את עוצמת הטראומה של השמאל מהבחירה של הציבור בנתניהו במקום בפרס].

    ***

    מיותר לציין שעמדותי הפוליטיות עברו מאז שינויים דרמטיים.
    אבל מהיכרותי עם אלו שלא עברו מהפך דומה – ברור לי שעד היום הם משתמשים ברציחתו של רבין כהסבר חלופי לכשלון של הסכם אוסלו. למיטב שיפוטם – לו רק רבין לא היה נרצח – היה היום שלום אמת ביננו לבין הפלסטינאים (ומכאן גם ביננו לבין כל העולם הערבי שסביבנו). או לפחות – איזשהו סיכוי לאיזשהו שלום קר.
    לולא היה נרצח – הם היו נאלצים להתעמת עם הפקת לקחים כואבת, וניפוץ הרבה הנחות יסוד שלהם על העולם.

    אולי ניתן לטעון שכל מה שכתבתי בתגובה זו מוכיח שרצח רבין היוה למעשה מתנה נפלאה שיגאל עמיר העניק לשמאל שנוא נפשו.
    אבל האמת כמובן מורכבת יותר. הרצח פגע בשני המחנות, אבל גם תרם לשני המחנות.

    אהבתי

    1. אם הבאתי אותך להגיב על הפוסט הזה כנראה שהסדרה הזו נוגעת בנקודות חשובות וכואבות. הפוסט הזה כפי שהבחנת הוא באמת חשוב יותר ממה שנראה במבט ראשון והוא נועד לעורר בנו פרספקטיבה על התקופה הנידונה.

      אני עצמי באותה תקופה השתייכתי למחנה השמאל אך הרקע הדתי השלי הביא אותי לסביבה ימנית עם לא מעט תלמידים שבאו מהתנחלויות. במציאות הזו נאלצתי בעל כורחי אפשר לומר להתמודד אם גישות אחרות למציאות של אוסלו ושל רצח רבין.

      דומני שאת קצת מחמירה עם החברים שלך ועם עצמך מאותה תקופה. גם אם החלטת לצאת מהמערה אל האור (ולו במובן זה שהחלטת לתת נימוקים לאמונות שלך ולבחירות שלך) זה לא אומר שלך ולחברים שלך מאותה תקופה לא לא הייתה איזו אמונה בסיסית בעמדות שלכם גם אם היא לא הייתה מנומקת כפי שאת חושבת שהיא הייתה צריכה להיות מנומקת. ולכן לדעתי לא צריך לבוז לה אלא לעורר את השאלות והטענות שיחייבו את המחזיקים בה לתשובות טובות יותר מממה שהם נותנים היום.

      אהבתי

  2. לא כל כך קשה לי לסלוח לילדה / נערה שהייתי בשנות התשעים. אפילו שחשתי מאוד לא נוח כשנתקלתי לראשונה בביטוי "מתהדר בקלון חברו". הביטוי הזכיר לי יותר מדי את עצמי ואת חברי.

    מעט יותר קשה לי לקבל את העובדה שנזקקתי לחלק נכבד מחלחלות האינתיפדה השנייה + לרצף התנהגויות עראפת ונאומיו +להפלת מגדלי התאומים ולהיכרות עם ארגון המיליונרים הסעודים האיסלמיסטים באפגניסטן + ולמהומות הממגזר הערבי – ישראלי בתחילת "אינתיפדת אל אקצה" – בכדי להתחיל לפקפק ולבחון לעומק את האכסיומות ואת הנחות היסוד עליהן חונכתי וגודלתי.
    זו הייתה גם פגיעה משמעותית באגו. ליתר דיוק, ביוהרה חסרת בסיס.

    ******

    רק עכשיו גיליתי את הפוסט של "אלוהים איתנו' – מחשבותיו של ניאו שמרן עצמאי" על רצח רבין.

    לטענתו – רצח רבין יצר בשמאל אפקט מקביל ל"קללת המשאבים". בימין אתגר אדיר להתעלות על המכה.

    https://nimandsland.wordpress.com/2016/11/08/קללת-המשאבים-של-השמאל-בישראל-ורצח-יצחק/

    קטע הסיום של הפוסט:
    " … ההסבר הטוב ביותר הוא שהשמאל נתלה ברצח רבין כמשאב טבע והחל לסבול מקללת המשאבים מבחינה אינטלקטואלית, וכך הוא התנוון. במקום להתאים את עצמו מבחינה תרבותית לעולם הפוליטי של היום ולחדש בתחום, הם נהגו לנבוח: 'אתם רצחתם לנו את רבין', שוב ושוב ככלב אשר שב על קיאו. בעוד שבזמן הזה הימין היה מוכה אשמה ובושה והחל לחשוב על דרכים מעניינים לייצוגו ולהבנת העולם. וייתכן שזה מה שכעת עובד לו באופן זמני עד לבואה של תרבות עולה אחרת שתביס אותו וכתוב במקורות: "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון". לסיכום, השמאל הרס את עצמו. "

    אהבתי

    1. לי זה קרה בתיכון כאשר התווכחתי עם חבר מההתנחלויות על הפיגועים. אם אני זוכר נכון אני טענתי שזה בגלל גולדשטיין. הוא לעומת זאת טען כי המחבלים התאבדים באוטובוסים התחילו כתוצאה מכניסת חומר נפץ מרסק לשטחים עם הרשות הפלסטינאית. לפני כן הם פשוט לא יכלו להזיק כל כך. כמו שכתבת זה היה שיעור טוב בענווה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s