מסורת ואמונה

את המתח היום בין דת ולאום בעם ישראל ניתן לתאר על שני צירים שונים:

א. האם אתה נאמן לעם ישראל בצורתו המסורתית (קרי קורפרטיבית וכפי שנגדיר זאת בהמשך)?

ב. האם אתה מאמין בקיומו של אלוהים מצווה?

יש הבדל בין השאלות. השאלה הראשונה היא שאלה של ערך: האם עם ישראל חשוב לך? השאלה השניה היא שאלה של עובדה: האם לדעתך יש בורא שמצווה את התורה או לא? על פי מאיר בוזגלו בספרו “שפה לנאמנים” תשובה חיובית לשאלה הראשונה מאפיינת את האדם המסורתי (השאלה של אמונה איננה ברורה אצל מאיר בוזגלו). על פי הרב מיכי אברהם תשובה חיובית לשאלה השניה מאפיינת את האדם הדתי. שילוב של שני השאלות מאפשר לנו לשרטט אותם כשני צירים שונים. כך אדם יכול להיות מסורתי אך לא מאמין, מסורתי ומאמין, לא מסורתי ולא מאמין ולא מסורתי ומאמין. אדם מסורתי אך לא מאמין ירצה לשלב את חייו בעם ישראל בזהותו הקורפורטיבית על מופעיה השונים, להתחתן עם בן/ת זוג יהודי/ה בחתונה דתית, אם הוא ישראלי לשרת בצבא ולשלם מיסים, אם הוא בחוץ לארץ להיות קשור לקהילה יהודית, ולקיים יחס רגשי כלפי העם היהודי והנציגות המדינית שלו בארץ ישראל. אדם מסורתי ומאמין יהיה דומה לראשון אך בנוסף להיבטים המסורתיים ירגיש מחויבות לקיום מצוות ושמירת הלכה. לפעמים הדתיות שלו תגרום לו להיות ביקורתי כלפי היבטים מסוימים של הלאומיות הישראלית ומדינת ישראל אך הנאמנות שלו לעם ישראל תגרום לכך שאת הביקורת הוא ישמור בפנים וכי הוא לא ישבור את הכלים מול אחיו החילוניים. אדם לא מסורתי ולא מאמין יטה להתבוללות ולניכור כלפי הזהות היהודית ואחיו היהודים. מבחינתו הלאומיות היהודית חסרת כל ערך וענין והוא ימקד את חייו או בטובתו האישית או בזהות אוניברסאלית חסרת מאפיינים יהודיים. אדם מאמין אך לא מסורתי ייטה לצייר את הדת או כעניין פרטי לחלוטין של אנ”ש תוך הגדרת כל מי שאיננו מאנ”ש כערב רב ואפיקורסים או כעניין אוניברסאלי לחלוטין חסר כל חשיבות לאומית (היהדות עניינה תיקון עולם ליברלי).

שני הצירים הללו מאפשרים לנו לגבש לדעתי ליבת זהות משותפת של אנשים מסורתיים הנאמנים לעם ישראל. השאלה השנייה היא שאלת עובדה אשר איננה יכולה לשמש אבן בוחן חברתי. מי שמאמין רואה את עצמו מחויב למצוות. למי שאיננו מאמין, למצוות אין משמעות (הרי זה כמעשה קוף בעלמא). ניתן לדון אם ניתן לכפות מניעת עברות אך בוודאי שלא ניתן לכפות אותו להאמין או לקיים מצוות עשה. יש בכך שחרור מסוים ומחאה נגד שתי עמדות נגדיות שרווחות היום בשיח. עמדה אחת שניתן לתאר אותה כחרדית קיצונית מניחה שניתן לכפות קיום מצוות ואמונה באלימות. מכאן חוסר הכבוד שהיא נוקטת נגד אנשים חילוניים בסביבה חרדית (ובעקיפין גם כלפי החקירה המדעית החופשית). העמדה הנגדית רווחת בחוגים חילוניים משכילים ומניחה כי האמונה הדתית איננה חיווי עובדה אלא דחף פרימיטיבי שאדם בוגר צריך להתגבר עליו בדרך לחיים רציונאליים. לשיטתה הוויכוח אם ישנו אלוהים הוכרע מזמן ואדם שאיננו מקבל זאת איננו רציונאלי. היות שלתפקידים חשובים ניתן לקבל אך ורק אנשים רציונליים היותו של אדם דתי מאמין מהווה מכשול לא רשמי מכניסה לתפקידים כאלו (במיוחד במה שנתפס כליבה של ההגות האינטלקטואלית כגון האקדמיה, התרבות וקביעת הטון התרבותי). שתי העמדות הללו משותפות ביחס לאמונה. מבחינתן אמונה היא אוניברסאלית רק שבעוד אלו דורשים אותה לשבח אלו דורשים אותה לגנאי. בעמדה של האמונה כחיווי עובדה האמונה הופכת לעניין פרטי. אין היא קשורה לאנשים אחרים אלא לאדם עצמו – האם הוא מאמין או לא מאמין?

נדמה בעיני שדווקא רוב האוכלוסיה במדינת ישראל נוקט בגישה הזו. מצד אחד חשובה לו המסורתיות ברמה כזו או אחרת (כל אחד לפי דרגה דיליה). רוב הישראלים מאמינים בערבות הדדית המתבטאת בשירות צבאי או בלימוד תורה, בוחרים בזוגיות עם בן זוג יהודי או בת זוג יהודית, ולחיות במעגל החיים היהודי. מן הצד השני אמונה נתפסת כעניין פרטי. אפשר לראות זאת בידיעות על עוד ועוד קיבוצים שנפתחים בהם בתי כנסת. הקיבוצים הגיעו למסקנה שכיום אף אחד לא מוטרד מהזהות החילונית שלהם כחוד החנית של הציונות החילונית. לריב עם אנשים פרטיים על האמונה הפרטית שלהם באלוהים זה מיותר. ולכן אם בן אדם הוא חבר קיבוץ, תורם ונתרם וגם רוצה להתפלל בבית כנסת כי במקרה הוא מאמין אז חבל לריב איתו. עדיף שיהיה לו בית כנסת. ישנו מקרה הפוך של חרדים המוצאים שאיבדו את האמונה שלהם ונעים לעבר סגנון חיים חילוני של לימודי חול, שירות צבאי והשתלבות בעולם העבודה. הרבה מאד דתיים מוצאים שחינוך דתי ללא לימודי חול לילדים הוא עול כבד מידי מכדי שישאו אותו. הם מעדיפים שלילד יהיה אפיק פרנסתי במקום להעמיס עליו מבחינה תורנית (רק לאחרונה התפרסם מחקר של מכון טאוב שמצא חוסר התאמה בין הילודה החרדית והדתית למספר הילדים הלומדים בזרמי החינוך החרדי והדתי). לגדול בתורה זה דבר גדול אבל היות ואנחנו אנשים פשוטים אז עדיף לאפשר לילד להצליח מבחינה תעסוקתית וחברתית. נדמה כי מדינת ישראל מציגה מסגרת המאפשרת למסורתיים נאמנות לעם ישראל בשומרה את המסגרת הקורפרטיבית בזמן שהפרטים נעים על הזהות הדתית שלהם על פי בחירתם החופשית.

עד כאן בחנו את הנושא מבחינה אמפירית ועדין צריך לבחון את הנושא מבחינה עקרונית. האם ישנה חשיבות למסורתיות היהודית כנאמנות לעם ישראל מבחינה דתית? מנגד האם יש לגיטימיציה לכך מבחינה פילוסופית רציונאלית חילונית? מבחינה חילונית לא אעסוק כאן. מבחינה דתית ישנם כאלה (נדמה לי שהרב מיכי אברהם אוחז בעמדה כזו) הטוענים כי אין חשיבות דתית למעורבות שלנו מבחינה אזרחית. ישנם חיובים הלכתיים מוגדרים אך מעבר לכך הסיבה למעורבות נעוצה בדרך ארץ. מדרך העולם יש לאדם מחויבות אזרחית והוא צריך לעמוד בה. יש בעמדה הזו המון כוח אך נדמה לי שהיא חסרה ולא משקפת את ההתנהגות המלאה שהיא הרבה יותר מחויבת הן מהצד החרדי והן מהצד החילוני. מבחינה דתית ארצה לפיכך להציע את הטיעון הבא:

על פי הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה סמכותו של התלמוד מחייבת כי הוא התקבל על כלל האומה: "הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל" (ראה גם בכסף משנה הלכות ממרים פ"ב הלכה א). למדים מכך שישנה קדימות לאומה לתורה. התורה היא החוק של עם ישראל אך אם אין עם ישראל אין מקום לתורה. התורה איננה עניין של כת או קבוצה של אנ”ש. היא גם לא איזה עקרון אוניברסאלי שכל אחד דורש על פי דעתו. התורה היא חוק של האומה. מכך נובע שישנה קדימות אונטולגית לאומה לתורה. קודם שתנתן תורה צריך אומה שתקבל אותה. אם זה נכון אפשר לטעון שהחשיבות של המסורתיות כנאמנות לעם ישראל נעוצה בחשיבות של קיומה של האומה. אמנם נכון שמי שאינו מאמין מנוע מלהכריע או מלהיות צד בקביעת ההלכה אבל עצם העובדה שהוא קשור לעם ישראל ומשתתף עימו במסגרות של עם ישראל (המדינה, המשפחה והקהילה) הוא חלק ממה שמכונן את האומה כאומה. אם יאמין הוא יכול לממש את הפוטנציאל שלו ולהשפיע על קביעת ההלכה עצמה, אך גם בלי אמונה עצם העובדה שהוא חלק מעם ישראל מאפשר לעם ישראל להתקיים כעם אחת אשר יכול לקבל את התורה. נדמה לי שגישה זו מסבירה מדוע גם לחוגים החרדיים השותפות עם אחיהם החילוניים היא חשובה מעבר לתחושת חובה אזרחית שקיימת או לא קיימת. הם חשו שכל עוד ישנה שותפות של האומה התורה לא שייכת רק להם אלא לכל היהודים.

מן הצד הלא מאמין (אם יותר לי לדבר בשמם) נראה שהנאמנות לעם ישראל בצורתו ההיסטורית מתבטאת בקבלת המסגרת הלאומית של מדינת ישראל והמסגרת הדתית של הרבנות (נדמה לי שעינת רמון טענה זאת במאמר “חילוני בביתך, ממלכתי בצאתך” השילוח 2). במובן זה צודק הרב מיכי שמי שמקיים את הרבנות הם החילוניים והמסורתיים. אך הבחירה שלהם איננה מבטאת אמונה נסתרת אלא קבלה של הזהות היהודית ורצון לשמור על קשר. זהות יהודית איננה קרויז או ניסיון ל”ביטוי לתחושת מחוייבות לדת ולהיסטוריה היהודית בלי מוכנות לממש אותן בפועל. אנשים מחפשים אלטרנטיבות לזהות שהיתה פעם דתית, כך שהם יוכלו לחוש יהודים לאחר השלת הזהות והמחוייבות הדתית.” (“על זהות יהודית בזמננו ובכלל” הרב מיכאל אברהם), אלא נאמנות לזהות היהודית הקורפרטיבית כפי שהיא נתונה להם גם במציאות אובייקטיבית של חוסר אמונה באלוהים.

הפוסט תוקן בעקבות הערתו של שמוליק, תודה.