חזיון מלחמת סין-רוסיה על סיביר

הקדמה

אנו חיים בארץ ישראל, ומטבע הדברים, עיקר ענייננו מבחינה בין לאומית קשורים לגורמים בסביבתנו או המשפיעים עלינו באופן ישיר כמו המלחמה בסוריה, המצב של אירופה ומדיניות הממשל האמריקאי במזרח התיכון. אך מפעם לפעם כדאי להרים את הראש ולהפנות את תשומת הלב למערכת יחסים הנמצאת הרחק הרחק מאיתנו אך בעלת פוטנציאל להתרחשות איומה אשר תשנה את מפת מערכת הכוחות הגלובלית. כוונתי למערכת היחסים בין סין לרוסיה אשר על פי הערכתי יכולה להיהפך למלחמה גלויה בין שתיהן על סיביר. לכאורה מצב כזה רחוק מאיתנו מאד, למעשה התרחשות שכזו יכולה לקרות בין לילה, ואם לפי הערכתי סין תנצח, תשתנה המציאות הגלובלית הגיאו פוליטית מן היסוד. ועל כך בשורות הקרובות.

עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות

הניתוח שלהלן מתבסס על מהלך הרבה יותר רחב המוצג בספרו של פול קנדי "עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות". בספר זה מבסס קנדי גישה ריאליסטית לניתוח של המציאות הבין לאומית המבוססת על עקרונות של עוצמה, צמיחה כלכלית, וניתוח גיאו פוליטי קלאסי. חידושו של קנדי בכתיבה הריאליסטית הקלאסית נמצאת בתלות שהוא תלה בין צמיחה כלכלית לבין עוצמה צבאית. במחקר היסטורי מדוקדק הוא הראה כיצד העוצמה הצבאית נדדה בעקבות הצמיחה הכלכלית של מדינות שונות. כמובן עוצמה כלכלית איננו הגורם היחיד וטיבו שונה בין זמנים שונים. במאה השמונה עשרה ביטויה של עוצמה כלכלית התבטא במחויבות להחזרת חוב שהייתה למשל לאנגליה ולהולנד אך חסרה לצרפת. כתוצאה מכך יכלה בריטניה למשל לנהל מדיניות מלווה ציבורי למימון מלחמות בעלות נמוכה הרבה יותר מאשר העלות של צרפת (7% ריבית בבריטניה לעומת 14% בצרפת). במאה התשע עשרה והעשרים לעומת זאת עוצמה כלכלית התבטאה בבסיס תעשייתי איתן שיכל לתמוך במהלכים צבאיים ארוכי טווח. צרפת בתחילת המאה העשרים בהחלט הייתה מחויבת להחזר חובות אולם למול עוצמתה התעשייתית הגרמנית היא לקתה בחוסר מהותי שאותו יכלה לאזן אך ורק בעזרת ברית עם מעצמות אחרות בעלות בסיס תעשייתי משלהן כגון אנגליה וארה"ב. כמובן, קנדי לא שולל את הניתוח הגיאו פוליטי המסורתי, הוא רק מציב אותו בהקשר רחב וגדוש יותר מבחינה היסטורית כלכלית. על פי קנדי את התיאור הגיאו פוליטי המסורתי צריך לעבות בעזרת ניתוח של הדינמיקה הכלכלית כפי שמתבטאת בצמיחה כלכלית או בעמידה במקום כלכלית. ניתוח כזה יבהיר לדעתו מה הולכים להיות גורמי הכוח העתידיים בצורה מושכלת. את ההתרכזות העכשווית באיום המוסלמי או במהלכיו המקומיים של פוטין בסוריה ובאוקראינה היה קנדי פוטר כבלבול אנליטי ההולך אחרי המפורסמות במקום אחרי המושכלות (אם נאמץ את ההבחנה הימי בינימית הזו בין האופנתי למדעי). האיום האיסלאמי איננו נתמך בידי שום מעצמה כלכלית והוא מבטא יותר בלבול וטירוף המזין היסטריה המונית. מהלכיו של פוטין באוקראינה ובסוריה מנוהלים היטב אך קשה לראות ברוסיה מעצמה כלכלית כל שהיא כפי שנראה להלן. השינוי ההיסטורי הממשי של מרכזי הכובד הכלכליים ולכן גם של מרכזי העוצמה העתידיים איננו מתרחש בעולם המוסלמי ולכן העיסוק בו הוא בזבוז זמן. הוא מתרחש לעומת זאת במרחב המזרחי והדרומי של אסיה לעומת הירידה היחסית של ארה"ב ואירופה במאזן הכוחות העולמי ולכן את תשומת הלב שלנו אנו נדרשים להפנות לשם. הצמיחה המטאורית של סין והודו מגלות שימיו של הסדר העולמי הנוכחי מוגבלים ובנקודה מסוימת יקום סדר עולמי שונה עם שחקנים מרכזיים אחרים ומטרות אחרות. ספרו של קנדי איננו כליל השלמות. בהישארו במסגרת הריאליסטית הקלאסית הוא סובל ממה שפוקאימה כינה בעייתם של כדורי הביליארד. על פי מסורת זו לא צריך לבחון את המטרות הפנימיות של כל מדינה ומדינה ומספיק להניח כמה הנחות כלליות ונדושות כדי לנתח את המציאות הבין לאומית .כתוצאה מכך קנדי לא העריך נכונה את האפשרות של קריסת ברית המועצות כפי שהתרחשה בפועל שנה אחרי פרסום הספר. בפרספקטיבה שלנו 25 שנה לאחר מכן המדיניות הרוסית תחת פוטין פועלת על פי קווים שקנדי חזה והממשיכה קווים ישנים של מדיניות החוץ הרוסית מקדמת דנא ועם זאת גם פוטין לא יכל לעלות לפני שתהליך של הערכה מחדש של מדיניות החוץ והפנים של ברית המועצות התבצא בפועל על ידי גורבצ'וב וילצין ופירק את ברית המועצות. ניתוח גיאו פוליטי עם תחזית למלחמה מהסוג שאני אנסה להציע כאן יתבסס במידה רבה על קנדי אך לצד הבסיס הריאליסטי יצטרך להציע גם ניתוח פנימי של המדינות הנידונות אשר יבהיר מדוע אפשרות כזו שאני מציע יכולה בכלל לעלות.

טילים וטכנולוגיה – ירוט טילים כשינוי אסטרטגי

כפי שהקדמנו בפרק הקודם שינוי במוקדי העוצמה העולמית עובר קודם כל דרך שינוי במוקדי העוצמה הכלכלית העולמית. כאן לא ניתן להתעלם מהשינוי שעוברת סין והודו. ממדינות כלכליות מפגרות עוברות היום סין והודו לקדמה המפה הכלכלית העולמית בהחליפן מעצמות כלכליות היסטוריות אחרות כגון יפן, גרמניה ובריטניה- לפי מדדים מסוימים סין כיום נמצאת במקום הראשון מבחינת היצור העולמי עם 27% מהתמ"ג העולמי לפי חישובים אחרים היא רק במקום השני עם 14% מהתמ"ג העולמי. הודו נמצאת במקום השלישי עם אחוז נמוך הרבה יותר. הפיכתה של סין לפס היצור של העולם וכניסתה של הודו לעולם הייטק הופכות אותן לענקיות כלכליות במובנים שקשה לתאר. כמובן הן לא היחידות – דרום קוריאה, ויטנאם, ברזיל ומקסיקו – מדגימות מדינות אחרות עם שיעורי צמיחה דומים אולם ההיפרש האבסולוטי בין האוכלוסיה בהודו ובסין לשאר מדינות העולם משאיר אותן בקטגוריה משל עצמן מבחינה כלכלית. בסיטואציה הנוכחית סין מתקדמת הרבה יותר מהודו אולם הרפורמות האחרונות בהודו מצביעות על מגמה של צמיחה הולכת וגוברת גם בהודו. לצמיחה זו ישנה השפעה צבאית. הגידול בבסיס התעשייתי המדעי והטכנולוגי מאפשר מימוש של פוטנציאל צבאי חריף הרבה יותר מהקיים היום. דשדוש תעשייתי, דמוגרפי וטכנולוגי, לעומת זאת, מונע כל צמיחה צבאית מקבילה ומשאיר בטווח הארוך את המדינה שבה דשדוש כזה מתרחש מאחור. לא קשה לראות את הדינמיקה הזו מתרחשת ברוסיה. ההתבססות ההולכת וגוברת על משאבי טבע מבחינה כלכלית, נטישת המהנדסים והמדענים המובילים לארצות אחרות והירידה הדמוגרפית הגוברת משאירים את רוסיה הרחק מאחור מבחינה כלכלית וטכנולוגית ובטווח הארוך גם צבאית. מציאות הזו של שני שכנים, אחד ענק כלכלי וטכנולוגי עם פוטנציאל צמיחה ניכר ולעומתו ננס כלכלי בעל מערך צבאי מיושן, מאיימת בטווח הארוך במלחמה שתתרחש כאשר הענק הכלכלי והטכנולוגי ינסה להמיר את עליונותו הטכנולוגית והכלכלית לעליונות צבאית מכרעת.

עד עכשיו מערך הטילים הגרעינים של רוסיה, מורשתה על ברית המועצות., השאיר אותה כמעצמה עולמית. אולם שינויים טכנולוגיים מכרסמים בהתמדה ביציבותו של איום זה כבלם לשינויים גיאו פוליטיים. חזית הקדמה הטכנלוגית הצבאית נמצאת כיום מול עזה ולבנון כאשר מדינת ישראל מפתחת מערכות יירוט מתקדמות לירוט טילים האמורות לספק הגנה מלאה מפני מתקפת טילים על מדינת ישראל. ישראל כמובן חסרה בסיס תעשייתי בסדר גודל בין לאומי אולם מעמדה כמרכז פיתוח טכנולוגי והניסיון התעשייתי-צבאי שלה מאפשר לה בתמיכה אמריקאית לבנות ולבדוק אבי טיפוס של מערכות הגנה נגד טילים. כמובן שההתפתחות הצבאית במדינת ישראל בתחום הטילים (וכנראה גם בתחום המנהרות המתפתח מול עזה) איננה נעלמת מעיני מדינות אחרות ובוודאי הסינים. הדיווחים על ניסיונות גניבה של התוכניות הישראליות בידי האקרים סיניים – בין אם הם מגובים ובין אם לא – מצביעים על כך שתוכניות אלו נתפשות כמטרה בין לאומית של מדינות שונות. וגם אם ניסיונות גניבה אלו נכשלו ההצלחה הישראלית מעודדת תוכניות פיתוח מתחרות אשר תנסנה להשיג הגנה דומה מפני מערכות טילים. ירוט טילים מחלט מוצג כרגע מבחינה רשמית כיעד לא רלבנטי, למעשה, זהו היעד הסופי של תוכניות אלו – אף טיל לא אמור להגיע למטרתו. הגנה הרמטית תחולל שינוי כביר במרחב הבין לאומי ובמאזן הכוחות הבין לאומי. הנפגעת הראשית באופן בלתי נמנע תהיה רוסיה. לא ברור אם לרוסיה יש בסיס טכנולוגי ותעשייתי מספיק לבנות מערכת הגנה נגד טילים אולם למול מעצמות כלכליות וטכנולוגיות אחרות סביר להניח שמערכת הגנה כזו תילקה בחסר ולא תשיג את היעד הנדרש של הגנה הרמטית. מציאות בה מדינה אחת תשיג הגנה הרמטית לעומת מדינה אחרת שתכשל בכך, תבטיח עליונות צבאית מכרעת למי שתשיג הגנה הרמטית ותהפוך את השניה לפגיעה באופן חסר תקנה. כאשר זה יקרה, מאגר הטילים הגרעינים העצום של רוסיה יהפוך למיושן באופן מכריע וישאר כאבן שאין לה הופכין אפילו כאיום גרעיני. באחת ידרדר מעמדה ממעצמה עולמית למעצמה בינונית ומטה היכולה לאיים אך ורק על מדינות חסרות הגנה.

סיביר

אולם מה יכול להיות הפרס על מלחמה קטלנית שכזו? סיביר. סיביר על אוצרות הטבע העצומים שלה ובמיוחד מאגרי הנפט האדירים שלה מהווה פיתוי מספיק למהלך שכזה. למרות הטענות החזורות ונושנות על נטישת הנפט כמקור אנרגיה מרכזי לרכבים, בפועל העולם נשאר תלוי במידה רבה בזהב השחור. סין אמנם במקום הראשון בבניית תחנות כוח גרעיניות וגם הטכנולוגיה של סוללות חשמליות לרכבים הולכת ומתפתחת אולם עדין בנזין ימשיך להניע רכבים במשך הרבה מאד שנים ופחם לסובב את הטורבינות בתחנות הכוח החשמליות. סין לא יכולה להסתמך על מאגרי הנפט במזרח התיכון. המרחק הגיאוגרפי והשליטה הימית האמריקאית תמנע כל אפשרות להסתמכות על מאגר נפט עצום זה. במקרה של מלחמה בין סין לארה"ב תנתק ארה"ב באופן מיידי את המזרח התיכון מסין. לכן סין מסתמכת כבר היום במידה רבה על הנפט הסיבירי. ועם זאת השליטה הרוסית בסיביר יכולה להתהפך ברגע נגד סין. לפי חשבון זה נדרשת שליטה סינית בנפט אשר תבטיח את הנפט הסיבירי לצרכים הסיניים. נפט כמובן איננו משאב הטבע היחידי בסיביר. כלכלתה המתפתחת של סין דורשת עוד ועוד משאבים שסיביר יכולה להספק ואשר סין היום מייבאת מסיביר. מיליוני עובדים סינים חצו את הגבול לסיביר ועובדים היום בסיביר. צירוף כל הגורמים הללו הופך את סיביר לפרס ראוי לזכייה בעיניים סיניות.

מבחינה היסטורית הן סין והן רוסיה הן יורשות של האימפריה המנגולית העתיקה. זיכרון היסטורי משותף יצרה דינאמיקה היסטורית יחודית. רוסיה היתה המדינה היחידה שסין האימפריאלית העניקה לה מעמד דיפלומטי שוויוני באופן יחסי בניגוד למדינות אחרות שסין תבעה מהן יחס של כפיפות. ועם זאת דינאמיקה זו לא מנעה גם ניצול הזדמנויות מצד הרוסים באופן שהעביר את סיביר מדומיננטיות סינית לשליטה רוסית. מערכת יחסים היסטורית זו נותנת אמתלה לסין. מהלך סיני להשתלטות על סיביר תוצדק כנובעת מתיקון של צדק היסטורי מעורפל כזה או אחר לעומת הרוסים החמסנים מלפני 400 שנה.

ניצחון במלחמה יצדיק בעיני סין את כיבושה של סיביר והעברתה לידים סיניות. באחת תהפוך סין למדינה הגדולה בעולם הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה גיאוגרפית. דעיכתה הכלכלית של ארה"ב והמשך צמיחתה של סין תהפוך אותה גם למעצמה הכלכלית הגדולה בעולם. בכך תשלים סין את חזרתה למעמד הממלכה האמצעית כפי שהייתה עד שהורידו אותה מדינות המערב. מנקודת מבט של מנהיגיה מלחמה תוצדק על ידי סיבות אלו.

הפטריוטיות היא מפלטו של השד

עד עכשיו הצגנו אמתלאות למהלך שכזה  שיבואו כתירוצים שבדיעבד להצדיק מדיניות תוקפנית. אולם כפי שניסח זאת גנדלף בשיחתו עם סאורמן "חשדנות היא תכונתם של בוגדים" או בניסוח עתיק וראשוני יותר: "תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם" (משלי יא ג). הבחירה בתוקפנות איננה מוצדקת בנימוקים כאלו ואחרים. בעולם שלנו אין סיבה למלחמה. חששות מעורפלים מעימות בין לאומי אינם מצדיקים מתקפה. הרוסים חתומים על הסכמי הספקת נפט לסינים ואין להם סיבה אמיתית להפר את ההסכמים הללו. הסינים יכולים להמשיך ולהסתמך על אספקת נפט רוסי או מהמפרץ הפרסי בלי חשש מיוחד. סיבות לתוקפנות ימצאו בסופו של דבר במבנה הפנימי של סין ובדיוקן הפסיכולוגי של מנהיגיה. ניתוח גיאו פוליטי איננו יכול להישאר בהנחה שההזדמנות יוצרת את הסיבה כפי שמציג זאת קיסנג'ר.בספרו דיפלומטיה. כדי לנתח את הסיטואציה נדרשת הבנה פנימית של מערכת השלטון הסינית והמוטיבציות של מנהיגיה אשר רק הם יביאו למלחמה. כיום סין מתפקדת כדיקטטורה קומוניסטית בעלת מסגרת כלכלית קפטיליסטית. אין בחירות חופשיות בסין. הגורם השליט במדינה זו המפלגה הקומוניסטית המנהיגה את המדינה באופן חד מפלגתי. המפלגה נסוגה מניהול ממשלתי של הכלכלה אך עדין מונעת תחרות בתחום הפוליטי. מנקודת מבט חיצונית נראה כאילו המפלגה כרתה ברית עם האוכלוסיה לפיה היא מאפשרת שגשוג כלכלי בתמורה לשלטון פוליטי. אין ספק בקושי הפוליטי הקיים במציאות אולם מנקודת מבט סינית קושי זה בטל בשישים לעומת העוני המחפיר שבו הוא היה בשנות הקומוניזם. עם זאת בטווח הארוך נוצרים קשיים מסוימים שאותם המפלגה הקומוניסטית מנסה לדחוק. הניסיון ההיסטורי של מדינות בעלות מסגרת שלטון ריכוזי מצביע על קושי גובר והולך ליישם מדיניות פנימית או חיצונית או להשליט אותה בקרב הציבור. נציגי המפלגה בשלטון נתפסים יותר ויותר כאינטרסנטים אשר אינם משרתים את הרצון הכללי אלא את האינטרסים המושחתים שלהם. למרות הדיבורים גבוהה גבוהה על כוחה של המפלגה במדינה בפועל כוחה מוגבל היטב בידי קואליציות רבות עוצמה של גורמים הנהנים מן הסדר הקיים על חשבון אנשים אחרים. גורמים אלו בתוך הממשל ומבחוץ ימנעו כל ישום של רפורמה אפקטיבית שתפגע בזכויות היתר שלהם. וכך גם אם מוכרזת רפורמה, היא קוסמטית ולא נוגעת בסוגיות היסוד. מבנה היסוד הקפיטליסטי של כיבוד זכויות קניין נשאר באופן המעודד צמיחה ושגשגו כלכלי אולם גורמים עוצמה שונים מגדרים לעצמם אחוזות מקומיות על חשבון הכלל. מנגד סוגיות מציקות לא עולות לדיון ונמנע הטיפול בהן. דוגמא טובה לכך נמצאת בפער בין בנים לבנות בסין. המחסור בבנות מאיים על יציבות החברה בסין. סביבה של מיעוט בנשים מוציאה את הגברים משווי המשקל וגורמת להם לקחת סיכונים רבים יותר. בעיה זו איננה יחודית לסין אלא מופיעה בכל אסיה (המדינה היחידה שמצאה לה פתרון היא דרום קוריאה) אולם המשטר הקומוניסטי מונע דיון ישיר על הסוגיה שיביא לפתרון. בעיות דומות נמצאות בזיהום אוויר ובעיות סביבתיות שונות. השלטון בסין מציג משטר חסר אחריות לאומית ויכולת שליטה אשר איננו זוכה לאמון הציבור ונתפס כגורם המשרת אינטרסנטים פנימיים על חשבון כלל הציבור. המשטר בסין מתיימר למנוע אנרכיה אך מעבר לכך קשה להצביע על תרומה שלו למציאות הקיימת. כתוצאה מכך כחלוף הזמן הוא ידחק יותר ויותר לספק "הצלחות" לאומיות אשר ישתיקו את הביקורת הציבורית. כמובן מלחמה כזו לא באמת תשרת את האינטרס של הציבור אולם מנקודת הדמיון של המערכת הפוליטית היא תתפס כמוצלחת לאור "הנכסים" שהיא תשיג: סיביר, המחיר ”המועט" שלה והגיבוש הלאומי שהיא לכאורה תשיג סביב השלטון. בדימיון של המערכת הפוליטית כמו בדמיון של מרבית השליטים בהיסטוריה אין דומה לתהילה המושגת בניצחון במלחמה. פירות השלום נתפסים כמובנים מאליהם ואילו תהילה לאומית ובין לאומית מגיעה כתוצאה מהניצחון במלחמה. תהילה זו היא כעורבא פרח, אולם בעיני מרבית העולם ורוב ההיסטוריה התהילה נתפסת כיעד האולטמטיבי של האדם.

למלחמה יש מחיר. בטווח הארוך גורמים שונים מתאחדים כדי להבטיח את מאזן הכוחות מול הגורם התוקפני. למרות שלכאורה בטווח הקצר תהילתו של הצד התוקפני מרקיעה, בטווח הארוך יותר ויותר גורמים נרתעים ממנו. מבחינה כלכלית שלום והסכמי סחר הדדיים משיגים את אותה התועלת שתשיג מלחמה בלי המחיר שלה. ובוודאי שבחיי אדם מחיר המלחמה הוא בלתי נסבל. אולם בעיני השדים כפי שמכנה אותם הרמב"ם במורה נבוכים: "כבר ידעת כי כל מי שלא הגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו עניינה, הוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחלוש הדעות, מה שאין כן לשאר בעלי חיים, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע, והוליד הנזקים כאילו הוא דבר ידמה לאדם או יזיקהו." (א, ז) מחיר זה איננו מובן. בעיניהם חיי אדם הם מחיר נצרך בשביל מטרותיהם הנלוזות. ואם ימותו כמה מיליוני אנשים במלחמה גרעינית בצד הרוסי והסיני למי אכפת. גם ככה יש לנו יותר ממיליארד סינים ומהרוסים בכלל אין לנו עניין. במדינה דיקטטורית לא דמוקרטית שולטים השדים. הם לבושים יפה בחליפות ויודעים לדבר יפה. אך אין הם אלא כבהמה על צורת איש ותבניתו. השכל והמחשבה שהיו מוכנים להם להגעת השלמות אשר לא הגיע משמשים אותם למיני תחבולות המביאות לרע.

במשטר דמוקרטי קיימת מערכת של היזון חוזר דרך מנגנון הבחירות. כתוצאה מכך גם השדים נמנעים ממלחמה ביודעם את המחיר שהם ישלמו בעיני הציבור. בניסוחו של קנט "ניתן להקים מדינה מתוקנת לשדים אם הם רק רציונאליים". במשטר ריכוזי אין בלמים שכאלו והשדים חופשיים להזיק.

השיפוט ההיסטורי

עד עכשיו ניסנו לתאר התרחשות עתידית אפשרית. כמובן שאיננו יכולים לטעון לוודאות. מאז שפסקו הנביאים ניתנה נבואה לשוטים אומרת הגמרא. לפי שיטה אחרת לחכמים. נסינו להיות חכמים אולם וודאות מוחלטת ביחס לעתיד שייכת אך ורק לשוטים. מטרתנו אם כן איננה לקרוא את העתיד לבוא (למרות שגם זה נחמד) אלא לערער על דרכי הניתוח שההווה רגיל לספק ביחס למאורעות והתרחשויות. על פי דרכי ניתוח אלו הגורמים המשפיעים אינם גורמי היסוד הכלכליים או הטכנולוגיים ובוודאי לא ההסכמות החברתיות אלא יכולת ניהול מוצלח של התרחשויות מקומיות חסרות משקל המנוהלות נגד מדינות חלשות כמו אוקראינה או חבורות מורדים לא מאורגנות כמו סוריה. על פי דרך פרשנות זו פוטין נבחר לאיש השנה של הטיים רק בגלל שהוא לכאורה שולט בהתרחשויות. אין דיון על המחיר שרוסיה משלמת על המדיניות של פוטין בבידוד בין לאומי, בהדרדרות כלכלית וטכנולוגית, ובאובדן הדיון הציבורי באופן שיאפשר בחירה מושכלת. אם הניתוח שהצעתי יתממש כל ההתרחשויות באוקראינה ובסוריה יתבררו כחסרות כל חשיבות למטרותיה ארוכות הטווח של רוסיה. מטרותיה האמיתיות של רוסיה מחייבות לא זלזול בחוק ובגבולות הבין לאומיים אלא תמיכה בהם, לא המשך המלחמה הקרה עם המערב ונאט"ו אלא הצטרפות אליהם, לא התבססות על אוצרות טבע לטובת חבורת מקורבים אלא צמיחה טכנולוגית ומדעית. כל הבחירות של פוטין פונות לכיוון הנגדי וביום פקודה ישאירו את רוסיה מבודדת, חלשה וחסרת יכולת התנגדות לאויבים האמיתיים הנצבים מולה.

מנקודת מבט תקשורתית האסלאם הערבי נתפס כאיום. מנקודת מבט ריאליסטית הטרור הערבי משדר חולשה שאין כמוה. סרטי הסנאף של הוצאות להורג בחרב של דעא"ש למרות המשיכה התקשורתית המחליאה אינם מאיימים כהוא זה על שלום העולם באמת. בדעא"ש היה צריך לטפל כדי להבהיר למוסלמים את חוסר התוחלת שבחזון המדינה האסלאמית אולם ההצלחה של האמריקאים להשיג זאת תחת נשיאות אובמה וטראמפ תוך שיתוף פעולה של גורמים מקומיים יחד עם הרוסים מלמד שהאhים לא היה כצעקתו. האיום הסיני, הנובע מחוסר היציבות הפנימית בסין ומפער המינים בסין המביא לתסכול מיני של עשרות מיליוני גברים סיניים, מאיים הרבה יותר. אין לדעת לאן זה יתפתח ולאן הם יקחו את התסכול שלהם. הגברים הסיניים בניגוד לערבים זוכים לחינוך הנדסי וטכנולוגי מהשורה הראשונה בעולם, הם עובדים בחזית הטכנולוגיה המודרנית וחשופים לאפשרויות שהיא נותנת. הם לא יסתפקו בחרבות, במשאיות ובסכינים נוסח הערבים אלא יבחרו במהלכים מסוכנים הרבה יותר. אלו העובדות החשובות לימינו והניתוח שהצעתי נועד להסב את תשומת הלב אליהן מהעובדות הכוזבות של התקשורת ההמונית.

כשאני מסתכל על פוטין אני נזכר בנפוליון השלישי קיסר צרפת. גם נפוליון השלישי בהרפתקאותיו השונות במלחמת קרים, ובאיטליה נתפס כדמות החשובה בזירה הבין לאומית האירופאית באותן שנים. אולם בפועל הרפתקאותיו המדיניות רק סייעו לבודד את צרפת ומנעו ממנה לקבל תמיכה בשעת צרתה הגדולה מול גרמניה. נפוליון שנמנע מלתמוך באוסטריה במלחמת פרוסיה אוסטריה ב1866 נגד עצתו המפורשת של אלפרד תייר וזאת כהמשך למדיניות הבונופרטיסטית האנטי אוסטרית של דודו נפוליון הראשון, הביא לאיחוד גרמניה באופן שפגע ביכולת התמרון הצרפתית מאז ועד היום. כשהגרמנים פלשו לצרפת ב1870 ושבו את הקיסר נשארה צרפת מבודדת ומוכה ונאלצה לקבל את תנאי הכניעה של ביסמארק. הסינים, לעומת זאת, נדמים בעיני כגרמניה של הקייזר וילהלם השני ערב מלחמת העולם הראשונה. כאן כמו שם שולטת כת קטנה במדינה ענקית ועוצמתית המתיימרת לשרת את הרצון הכללי אך בפועל מונעת כל הליך דמוקרטי אשר ישרת את מטרותיה האמיתיות של המדינה שבה היא שולטת. למרות כל הטעויות של ביסמארק (והיו לו כמה טעויות חמורות) עדין ניתן לראות את מפעלו כקונסטרקיטיבי. איחוד גרמניה נתפס כמטרתם של לא מעט גרמנים במאה התשע עשרה וביסמרק בייצגו את הרצון הכללי הגרמני מימש זאת. הקייזר לעומת נסחף אחרי דימיונות וניסה לממש מדיניות אימפריאליסטית שלא שרתה שום צורך גרמני אמיתי. גם המדיניות של התפשטות מזרחה שניסח הגנרל הפרוסי לודנדורף במהלך מלחמת העולם הראשונה ושבה האמינו הלאומנים הגרמנים עד תום מלחמת העולם השניה כולל היטלר והנאצים  לא שירת שום צורך גרמני אמיתי. כפי שחזרתי וכתבתי לסין אין באמת צורך בסיביר אולם בדימיון של השליטים שם סיביר נצרכת כדי להפוך אותם למעצמה עולמית, אמיתית,

אפילוג

מלחמה בין רוסיה לסין תהיה הרסנית לסדר הבין לאומי. היא תחזיר את הימים האפלים של המאה ה19 בהם כוח נתפס כגורם לגיטימי לשינוי בין לאומי. מלחמה ביניהן בוודאי תביא לפרישת סין מהאו"ם ולהתפרקות האו"ם כאשר מדינות נוספות יחליטו לפרוש בעקבותה. הפחדים של תחילת ימי המלחמה הקרה יחזרו כשאותה תחושה לפיה מדינות חסרות רסן לא יהססו להרוג מיליוני אנשים בשביל מטרות פוליטיות ומדיניות תופיע. העולם שלנו הוא עולם של שלום. כבר עשרות שנים שאין איום אמיתי על הסדר העולמי הליברלי. מאז מלחמת העולם השניה לא נוצר באמת איום עולמי שיאיים באמת על השלום של מיליוני אנשים. גם אם יווצר מאזן כוחות בין המדינות הליברליות וסין וגרורתיה זה לא ימנע את עצם החרדה..

כפי שכבר כתבנו מדובר בדימיון. הדמיון יכול להביא אנשים לאמונה כי יטב להם במלחמה ובכיבוש מאשר בשלום. במעשה מבעל תפילה מתאר רבי נחמן את המדינה שאוהבת ממון. מדינה שבה הממון מועלה לכדי ערך עליון היוצר הררכיה ושלטובתו נזבחים אנשים. כאשר אנו קוראים את הסיפור נדמה לנו כי מדובר במציאות רחוקה ודמיונית אולם בקריאה מדויקת עולמנו נפרס לפנינו. אידאל הגוף מושם על ידינו ללעג (ורבי נתן מנמרוב מתאר כיצד התלוצצו החסידים מעבודת הגוף) עד שאנו נזכרים בתרבות הבאדי בילדרים על מקדשיה בחדרי בכושר, אתריה בהם מציגים גברים ונשים מסוקסים את שריריהם ואת אליליה "מר עולם" הבנוים לתפארה ומבינים שלא את עולמו תיאר רבי נחמן כי אם את עולמנו. אנו עובדים את הגוף ורואים בו אידאל עליון. לא קשה לזהות את סין כמדינה העובדת ממון. סין הישנה, הקונפונציוניסטית והיפה שהעזה ללחום באופיום נעלמה. המפלגה הקומוניסטית סלקה את האופיום אך במקומו הקימה מדינה תועלתנית קיצונית שבה אנשים נזבחים לטובת אבריהם. כבוד האדם וחירותו הם מושגים שאינם קיימים בסין. תורת המוסר היחידה הקיימת היא תועלתנות החותרת למירב התועלת ולו גם על חשבון אנשים אחרים. בסיפור של רבי נחמן מה שמפיל את מדינת הממון הם בעל התפילה וחסידיו החושפים את הסירחון שבו חיים עובדי הממון וכך מביאים לנפילתו. בעל התפילה מזכיר לנו כי השלום יושג כאשר לב האדם ישתנה. כאשר הדימיונות יחלפו והאדם יחזור לשלוט בעולמו במקום השדים השולטים בו כעת.,

יהי רצון שהמציאות שציירתי לא תתממש אולם כל עוד תנאי היסוד של שליטת שדים בעולמנו ממשיכים כל שנשאר הוא להתפלל.